<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים. פירוש לאותן העומדים בפנים. ושתים שהן ארבע בחוץ. פירוש לאותן העומדים בחוץ. כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו בפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור. ואע"ג דבעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה [ה' ע"א]. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין.
<h2>דף ג.</h2>
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב, עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי, ואינו דומה לידו, מאי טעמא ידו לא נח גופו נח.
<h2>דף ג:</h2>
היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ בשוגג משחשכה מותר להחזירה לאותה חצר, ודוקא בשוגג, אבל במזיד אסור להחזירה משום קנסא. לחצר אחרת אסור להחזירה, ואע"פ שאין רשות הרבים ולא כרמלית בין חצר שהוא עומד בתוכה לחצר האחרת שהוא מושיט בה אפילו הכי אסור וה"ר אשר פירש דברשויות שלו קאמר, והא דאמרינן בפרק הזורק [צ"ז ע"א] אם היו רשויות שלו מותר הני מילי בזורק לחודיה שלא הוציא את ידו לחוץ אבל בהוציא את ידו לחוץ לא, משום קנסא.
<h2>דף ד.</h2>
ומאי שנא חצר אחרת מאותה חצר, התם לא איתעבידא מחשבתו הכא איתעבידא מחשבתו. הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואע"ג דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, דתנא פרק כל כתבי הקדש [קי"ז ע"א] כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצא רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה, אפילו הכי לא שרו ליה רבנן אלא היכא דשכח פת בתנור וקדש עליו היום דמציל ממנו שלש סעודות לשבת משום כבוד שבת. ואפילו הכי בעי לשנויי, כדקתני [שם] לא ירדה במרדה אלא בסכין, אבל רדיה שלא לסעודת שבת לא שרו ליה רבנן. ורדייה דהכא לאו לסעודת שבת היא, דהא לא חזיא לאכילה. ומשום הכי לא שרו ליה אלא כדי שלא יבא לידי איסור סקילה. פירוש ואע"פ שאין בו חיוב סקילה וכרת, שהרי נחם על חטאו ובא לפנינו להתיר לרדות קודם שיקרמו פניה שלא יגמר החטא השלמה. אבל אחר אינו רשאי לרדות, שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. ואע"ג דאמרינן בפרק בכל מערבין [ערובין ל"ב ע"ב] ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא זוטא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. שאני התם שהחבר גורם לעם הארץ למיעבד איסורא רבה, אבל הכא דלאו גורם הוא לא אמרינן ליה עמוד וחטא ואפילו באיסור זוטא. ועוד יש לומר שהמדביק אינו עושה בידים האיסור אלא מאליו נעשה ואין זכות למדביק אלא שלא יביא חטאת ויזכה בדמיו.
<h2>דף ד:</h2>
זרק ונחה ע"ג זיז כל שהוא פטור. ומוקמינן לה באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וזרק ונח אנופו, דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו. והילכך לית ביה ארבעה. אבל אי היה עיקרו ונופו ברשות אחת, בהא ודאי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ואית (בית) [ביה] ארבעה. ודוקא בנח אנופו שלא בכונת הזורק, אבל אם היתה מחשבת הזורק להניח בנופו אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום, ואפילו לית ביה ארבעה. דתנן בפרק המוצא תפלין [ערובין צ"ט ע"א] לא [ו]יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכן לא ירוק, ואם השתין ורק חייב חטאת. ואע"ג דבעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, מחשבתו משויא ליה מקום. הכי נמי אמרינן בזרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן דאע"ג דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, מחשבתו משויא ליה מקום. וכי בעינן מחשבה, דוקא בפי הכלב, שאינו בן דעת. או בגופו, כגון השתין ורק. אבל ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה אע"ג דלא אחשביה לידיה.
<h2>דף ה.</h2>
עמד במקומו וקבל חייב, נעקר ממקומו וקבל פטור. זרק חפץ ונעקר ממקומו וקבל איבעיא לן, שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי ומיחייב או כשני בני אדם דמי ופטור. ולא איפשיט. בשלהי פרק הזורק [ק"ב ע"א] מתבאר דין זה עוד. הכניס ידו לחצר וקבל מי גשמים והוציא פטור מה לי הטעינו חבירו מה לי הטעינוהו שמים. וכן אם קלט מי גשמים פטור, דבעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. ולא אמרינן דמחשבתו משויא ליה מקום בקולט מתוך האויר. ואם קלט מעל גבי הכותל, אפילו בכותל משופע, פטור, דהא לא נח, ומים לא עבידי דנייחי. אבל אם קלט מעל גבי גומא חייב דמים על גבי מים היינו הנחתן.
<h2>דף ה:</h2>
אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו. ומבעיא לן אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו, אי בתר אגוז אזלינן והא נח או דילמא בתר כלי אזלינן והא נייד. ולא איפשיט. ואע"ג דבפרק שנים אוחזין [ב"מ ט' ע"ב] אמרינן ספינה מינח נייח ומיא הוא דקא ממטו לה, ולאו חצר מהלכת היא, לא דמי שבת לקניה. שמן צף על גבי מים לאו היינו הנחתו. היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד ויוציא [ו]יעמוד ויכניס דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי. אבל אם לא עמד פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך. וכי אמרינן דעמד חייב, והוא שעמד ליפש. ממאי מדאמרינן עמד ליפש תוך ארבע אמות פטור, לכתף חייב, חוץ לארבע אמות, ליפש חייב לכתף פטור. כתב הר"ם פרק י"ג כל שאמרנו מתחלת ארבע לסוף ארבע או המעביר ארבע אמות חייב הוא מתחלת האלכסון של ארבע אמות עד סופו, שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמה. ואם העביר פחות מזה פטור. נמצא כאן שלש מדות, כיצד העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניח במקום אחר ברשות הרבים אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות הרי זה מותר. פירש הראב"ד דוקא בשעת הדחק. היה ביניהם יותר מארבע אמות ועדיין הם בתוך חמש אמות ושלשה חומשי אמה פטור. כתב הראב"ד דאי בשעת הדחק מותר. היה ביניהם חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשוה, הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע. ודין זה במסכת עירובין [ו' ע"ב].
המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב דמהלך לאו כעומד דמי, וכל שכן המושיט והזורק.
<h2>דף ו.</h2>
ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור. איזהו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ברוחב עשרה, וכן גדר שגבוה עשרה ברוחב ארבעה, זהו רשות היחיד גמורה. ואסיקנא זהו רשות היחיד למעוטי מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים, דלא אמרינן עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן, משום דאין מערבין רשות הרבים בכך לא לטלטל ולא לזרוק. ולהכי קרי לה גמורה. וכתב בהשלמה דוקא בקורה, אבל בלחי הוי רשות היחיד לזרוק, דקיימא לן לחי משום מחיצה וקורה משום היכר, הכי משמע בפרק קמא דעירובין [י"ב ע"ב].
ואיזו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה. ואין מוציאין מרשות היחיד זה לרשות הרבים זו, ולא מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו. ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה והאסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, ואין נושאין ונותנין בתוכן, ואם נשא ונתן פטור, ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן. ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן ואם הוציא והכניס פטור. חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, עירבו מותרין לא עירבו אסורין. אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, מעני ונותן לו. ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, מעני ויתן לבעל הבית. ואם נטל ונתן שלשתן פטורין. האי אסקופה מקום פטור הוא, כגון דלית בה ארבעה על ארבעה, דקיימא לן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו.
וים ובקעה ואיסטוונית דקאמרינן דאינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, כולהו כרמלית נינהו. ואפילו קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ואע"ג דדחקי רבים ועיילי להתם, כיון דלא ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא.
ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. אבל עכשיו שדלתותיה נעולות הויא כרמלית, לא שנא ביום ולא שנא בלילה. הכי משמע בפרק המוצא תפלין [ערובין ק"א ע"א] והכי כתב הרי"ף בפ"ק דעירובין. אבל רבינו אפרים כתב דלא (לוי) [הוי] כרמלית אלא בלילה, אבל ביום שאין דלתותיה נעולות רשות הרבים הוא. וכתב דלא סגי ליה בעירוב כיון דכרמלית הוא. מיהו לדעת הרי"ף ז"ל אם עירבו מותרים, דכחצר היא. ודעת הרב רבינו דודי נ"ע כדעת הרי"ף, ובהשלמה מתבאר במסכת עירובין [ו' ע"א].
אסקופה משמשת שתי רשויות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ. והני מילי באסקופת מבוי, חציו מקורה וחציו אינו מקורה, וקירויו כלפי פנים, פתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ. וכתב ה"ר יהונתן בפירוש סוגיין, דהא שמעתא כמאן דאמר דמותר להשתמש תחת הקורה [ערובין ח' ע"ב], דסבירא לן דקורה משום היכר, כלומר היכר לבני רשות הרבים, ובני רשות הרבים אינן רואין אלא פני הקורה החיצונים, ואמרינן פי תקרה יורד וסותם, אבל בין הלחיים אסור להשתמש, דסבירא לן דלחי משום מחיצה [שם י"ב ע"ב], וכסתום דמי לגמרי. והיינו דמתמהינן עלה בגמרא הכא [ט' ע"א] לפרושי במאי עסקינן אי אסקופת מבוי שהשכירו בלחי הוא, ודרך האסקופה להיות מקצתה יוצאה מחוץ למבוי, היאך תהא מותרת האסקופה בלא לחי, שהלחיים בראש המבוי הם, ואסור להשתמש ביניהם משום דהוו להו בתוך הפתח ותוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, כל שכן מה שיוצא מן האסקופה חוץ למבוי שהוא אסור, ואין פתח פתוח מועיל לזה כלום. וכי תימא באסקופה דלית בה ארבעה וכיון דלא הוי מקום חשוב לא צריך לחי להתירו, והא קיימא לן תוך הפתח אע"פ שאין בו ארבעה צריך לחי אחר להתירו. ואוקמוה באסקופת מבוי שאין הכשרו בלחי אלא בקורה, והקורה מותר להשתמש תחתיה. וכיון שהקורה היא על מקצת האסקופה היא מושכת מה שבחוץ לפנים כל זמן שהפתח פתוח. והיינו דאמרינן חציו מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים. ולאו דוקא חציו, אלא לומר שאין הקורה מגעת לשפת חיצונה של האיסקופה, ואעפ"כ כיון דהכשר מבוי בקורה ומקצת האסקופה תחת (התורה) [הקורה] יש כח בקורה המתרת למשוך אף מה שבחוץ לפנים, כל זמן שהפתח פתוח. אבל בזמן שהפתח נעול נחלקה האסקופה, ונעשה מה שבפנים כלפנים דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ומה שבחוץ כלחוץ. אבל אם היתה קירויה כלפי חוץ, כלומר לסוף האסקופה מצד רשות הרבים דהיינו שפה חיצונה, אפילו היה הפתח נעול כלפנים הוא, דאמרינן חודו החיצון יורד וסותם. דהא סבירא לן קורה משום היכר. וכל האסקופה נחשבת כדין המבוי, דהא גלי אדעתיה שרוצה להאריך המבוי, דהא כל כמה שיכול לדחוק הקורה לצד רשות הרבים עשה. והאי נעילת דלת לא מעלה ולא מוריד, לפי שאינו דלת קבוע, אלא שמשימו שם בכל לילה ולילה בשביל שיהיו שמורים כליו שבתוך המבוי. אבל כשהניח הקורה מצד המבוי באמצע, שאינו חפץ בכל האסקופה אלא במה שקירה, דהיינו חצייה הפנימי, שהרי לא רצה לדחוק הקורה לרשות הרבים, לפיכך פתח נעול כלחוץ, כלומר אותו (דבר) [חלק] מן האסקופה שאינו מקורה דינו כלחוץ, דאמרינן חודו החיצון יורד וסותם. אבל פתח פתוח, אפילו מה שאינו מקורה נגרר אחרי אותו המקורה, שהרי האסקופה גבוהה שלשה וחלוקה מקרקע רשות הרבים. וחציה מותר לדברי הכל, דרשות היחיד הוא. והחצי הנשאר שוה קרקעיתו לקרקע רשות היחיד וחלוק מרשות הרבים, דין הוא שימשך מה שבחוץ למה שבפנים. ואסקופת בית שקירה בשתי קירויות שאין בזו ארבעה ואין בזו ארבעה ואין בין זו לזו שלשה והדלת באמצע, פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ. פירוש דסבירא לו דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בקורה ארבעה, וכדאמרינן בעירובין [צ"ה ע"א] קורה ארבעה מתיר בחורבה. ואם היה בקורה החיצונה ארבעה, אפילו פתח נעול כלפנים, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. אבל עכשו שאין בה ארבעה כשהפתח פתוח מצטרפת עם הקורה האחרת, כיון שאין בין זו לזו שלשה. אבל כשהפתח נעול הדלת מפסיק בנתיים וליכא למימר לבוד. והוא הדין אם היה בפנימית ארבעה ובחיצונה אין בה ארבעה דפתח נעול כלחוץ. ואע"ג דקורת מבוי אין בה אלא טפח, דמותר להשתמש תחת הקורה, דאמרינן חודו החיצון יורד. שאני מבוי מבית וחצר, דאילו מבוי ניתר בלחי וקורה, ובחצר בעינן פס ארבעה או משהו מכאן [ומשהו מכאן], כדאיתא בעירובין פרק קמא [י"ב ע"א], השלמה.
<h2>דף ז.</h2>
קרפף יותר (בבית) [מבית] סאתים שלא הוקף לדירה, אפילו כור או כורים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. והזורק לתוכו חייב, מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ובין העמודים נידון ככרמלית, דכיון דלא מסתגי ככרמלית דמיא, וכל שכן באצטבא שלפני העמודים שנידון ככרמלית.
לבינה זקופה ברשות הרבים וזרק ונח בפניה חייב, על גבה פטור, והוא שגבוה שלשה דלא דרסי בה רבים, אבל היזמי והיגי אע"ג דלא גבהי שלשה, וכל שכן צואה דלא.
אין כרמלית פחותה מארבעה ותופשת עד עשרה, דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור. ואקילו בה רבנן מקולי רשות הרבים ומקולי רשות היחיד, מקולי רשות היחיד דאי איכא מקום ארבעה על ארבעה הוא דהויא כרמלית, מקולי רשות הרבים דעד עשרה הוא דהויא כרמלית, למעלה מעשרה לא הויא כרמלית. הא דאמרינן גבי כרמלית ותופסת עד עשרה דעד עשרה הוי כרמלית למעלה מעשרה לא הוי כרמלית, לא משכחת לה במקום מסויים, כגון ראש העמוד וגבי לבינה, דאית בה ארבעה בעשרה רשות היחיד הוא, ולמעלה מעשרה נמי פשיטא דלא הוי כרמלית. דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא. ואי דלית בה ארבעה, למטה מעשרה נמי מקום פטור הוא. ואי קאי בכרמלית, וכיון דלא הוי ביה ארבעה הוי שם כרמלית עליו. אם כן מצינו חמור כרמלית מרשות הרבים, דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא, ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד עשרה אקילו בה רבנן מקולי רשות הרבים ומקולי רשות היחיד. והילכך לא משכחת לה אלא באויר, כגון כותל העומד בכרמלית וזרק וטח בפניה דעד עשרה הוי כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור הוא, דאקילו בה מקולי רשות הרבים. כך פירש רש"י ז"ל. וה"ר בעל התוספות כתב, אומר אני דאיכא לאוקומה בראש עמוד. וכגון דמופלג מן הכותל ארבעה וגבוהה עשרה, בין אית בה ארבעה בין לית בה ארבעה. וקאי בכרמלית, שמותר להשתמש מראש העמוד לחלון שברשות היחיד למעלה מעשרה, דקא משתמש מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואם אין העמוד גבוה עשרה, קא משתמש מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"ב] גבי בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים, חלון שעל גבה ממלאין ממנה בשבת, ומוקים לה בגמרא כי האי גונא. אי נמי כגון שנעץ קנה ובראשו טרסקל, דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא, כדאמרינן בהזורק [ק"א ע"א] דלמטה מעשרה וקאי בכרמלית אסור להשתמש מתוכו לרשות היחיד, דכיון דכלי הוא לא הוי רשות לעצמו למיהוי מקום פטור אלא בטל לגבי כרמלית כדאמרינן לעיל [ה' ע"א] גבי טרסקל ברשות הרבים. אבל למעלה מעשרה, אע"ג דלא הוי רשות היחיד, מותר להשתמש מתוכו לרשות היחיד, דאין כרמלית למעלה מעשרה.
בית שאין בו עשרה וקירויו משלימו לעשרה, על גבי מותר לטלטל בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ואם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו, מאי טעמא הוי חורי רשות היחיד וחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו. אבל חורי רשות הרבים לא כרשות הרבים דמו. ואי אית בהו ארבעה על ארבעה טפחים ולא גביהי עשרה (עשרה) טפחים הוו להו כרמלית, ואי לית בהו ארבעה על ארבעה טפחים אע"ג דגביהי עשרה מקום פטור הוא. נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב, שרשות היחיד עולה עד לרקיע.
<h2>דף ח.</h2>
זרק כוורת לרשות הרבים גבוה עשרה ורחבה ששה פטור. פירוש כל מקום שגבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה רשות היחיד הוא. ולפיכך הזורק כוורת לרשות הרבים פטור, כיון שגבוה עשרה ורחבה ארבעה על ארבעה, לפיכך חולקת רשות לעצמה, והוה ליה כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, שהוא פטור. ולא אמרו שצריכה רוחב ששה אלא מפני שהיא עגולה, שאפשר שיהא חללה ארבעה על ארבעה כשיש בה רוחב ששה, כדאמרינן כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. והדבר ידוע שרוחב העיגול הוא אלכסונו של מרובע החקוק בתוכו. וזהו צורתו כדי שיתבאר למראית העין. \raster)80-,80-(="Z(67"ולפיכך הוצרכו להוסיף ברוחב העיגול, שהוא אלכסונו של מרובע, שני חומשין של ארבעה טפחים, שהן שמונה חומשין, שני חומשין לכל טפח, כדי שיהא אורך הצלע של מרובע החקוק בתוכו ארבעה טפחים. ועוד הוספנו שני חומשין לעובי שתי המחיצות של כוורת, חומש מכאן וחומש מכאן. הרי עשרה חומשין, שהן שני טפחים. ונמצא כללן ששה טפחים, לא פחות ולא יתר. ואפילו אינה רחבה ששה פטור, מאי טעמא אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה טפחים. כפאה על פיה אפילו גבוהה שבעה ומחצה חייב מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות.
עמוד גבוה תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב, מאי טעמא כל פחות משלשה מדרס דרסי בה רבים, משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה ולא כתופי מכתפי עליה, תשעה ודאי מכתפי עליה. אבל גומא לא, מאי טעמא הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש. היתה קופתו ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה אין מטלטלין לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, פחות מיכן מטלטלין. וכן בגומא ארישא קאי ולא אסיפא, דהא קיימא לן תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש.
<h2>דף ח:</h2>
רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב בין בימות החמה בין בימות הגשמים. ועוד מתבאר בפרק הזורק [ק' ע"ב]. האי זירזא דקני רמא וזקפה רמא וזקפה לא מיחייב עד דעקר לה. פירוש זירזא דקני, חבילה של קנים, כגון שהיה מוטלת על הארץ והגביה הקצה האחד, והקצה האחר מונח על הארץ, והעמידה והשליכה לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח על הארץ, והעמידה והשליכה אפילו כל היום כולו, לא מיחייב שהרי לא עקר אותה מעל הארץ. וכתוב בהשלמה, דוקא רמא וזקפא, שאין הראש האחד נעקר מן הארץ בשעה שנעקר הראש האחר, אבל מגרר חייב, כדאמרינן בעלמא היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד, אלמא איכא חיוב שבת. אי נמי דוקא ברשות הרבים, אבל מרשות לרשות חייב אע"ג דלא עקר ליה, כדאמרינן [צ"א ע"ב] היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד.
<h2>דף ט:</h2>
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין. אם התחילו אין מפסיקין. ומפסיקין לק"ש. פירוש מדברי תורה, וכל שכן מהנך. ואין מפסיקין לתפלה, פירוש מדברי תורה. ודוקא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה. ואע"ג דאמרינן בפרק הישן [סוכה כ"ו ע"א] כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה, שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, וכתבה הרי"ף שם, ותו אמרינן התם דהולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, משמע דאע"ג דאית להו אומנות אחריתי בעידנא דעסקי במצוה פטורין מקרית שמע ותפלה ואין מפסיקין להם. יש לומר דהתם בשאר מצות, אבל בתלמוד תורה כיון דאמרינן [מגילה כ"ו ע"א] דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה יש לו לבטל התלמוד משום המעשה שהרי עיקר [התלמוד] מפני המ[עשה] והני מילי במעשה שאי אפשר על ידי אחרים אבל במעשה שאפשר להתקיים על ידי אחרים תלמוד תורה עדיף, כדאמרינן במסכת מועד קטן [ט' ע"א] וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב כל חפצים לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. וכן מצוה עוברת ומצוה שאינה עוברת מניחין מצוה שאינה עוברת ועוסקין במצוה שעוברת, כיון שאפשר לו לקיים את שתיהן זו אחר זו. וכן נראה שהוא דעת ההשלמה והראב"ד במסכת מועד קטן.
האי סמוך למנחה אסיקנא [ד]סמוך למנחה גדולה היא, ואפילו בתספורת דידן לכתחלה לא, גזירה שמא ישבר הזוג. ולא למרחץ, אפילו להזיע בעלמא לכתחלה לא, גזירה שמא יתעלפה. ולא לבורסקי, אפילו לעיוני בעלמא לכתחלה לא, דילמא חזי פסידא בזביניה וטריד. ולא לאכול אפילו בסעודה קטנה דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין אפילו בגמר דין, דילמא חזו טענתא וסתר דינא. ואם התחילו אין מפסיקין. מאימתי התחלת תספורת משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו. התחלת מרחץ משיערה מעפורת ממנו. התחלת בורסקי משיקשור בין כתפיו. התחלת אכילה משיטול ידיו לבני ארץ ישראל ומשיתיר חגורו לבני בבל.
תפלת ערבית למאן דאמר רשות כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. והאידנא נהגו כולי עלמא בתפלת ערבית חובה, ואע"ג דשרי המייניה מטרחינן ליה. ואע"ג דתפלת המנחה חובה היא, ותנן אם התחילו אין מפסיקין, ואמרינן דמאימתי התחלת אכילה משיתיר חגורו, התם לא שכיחא שכרות, הכא שכיחא שכרות. אי נמי במנחה כיון דקביעא לה זמנה מירתת ולא אתי למיפשע ערבית דכולי ליליא זמן תפלה היא לא מירתת ואתי למיפשע. וכתב בהשלמה מסקנא דשמעתא דאפילו סמוך למנחה גדולה אין מתחילין, ואפילו למנחה קטנה אין מפסיקין. ואפילו התחיל אחר שהגיע זמן החיוב אין מפסיקין. והוא שיש שהות ביום, אבל אין שהות ביום ודאי מפסיקין. וצ"ע דין זה שכתב מורנו נ"ע.
<h2>דף י.</h2>
רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה. אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איכא ריתחא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה, כי ליכא ריתחא בעלמא מציין נפשיה ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא אשכחיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא וקא גריס מטא עידן צלויי והא מסרהב, קרי עליה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ודוקא מי שתורתו אומנותו, כדאמרינן לעיל [ט' ע"ב].
מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינין. ואי עסקי ואתו בדינא משיתחילו בעלי דינין. ר' אמי ור' אסי הוו גרסי ביני עמודי וכל שעתא טפחי אעיבורא דדשא ואמרי מאן דאית ליה דינא ליעול וליתו. רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי ביני עמודי ודייני דינא כולי יומא חליש לבייהו. תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו, תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וטעמא דמילתא שעל ידי הדין נעשה שלום בין אדם לחבירו ומתקיים העולם על זה, הרי שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שהעולם מתקיים על ידי הדין. עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה והיא שעה ששית שהיא מאכל תלמידי חכמים.
מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ, ודוקא מרחץ חדש, דעדיין לא רחצו בו, אבל מרחץ שכבר רחצו בו אסור להתפלל בו, דתניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם ק"ש ותפלה ואצ"ל שאילת שלום מניח תפלין ואצ"ל שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתם עומדין ערומים ומקצתן עומדין לבושים יש שם שאילת שלום ואין שם ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפלין ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדין ערומים אין שם שאילת שלום ואצ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפליו ואצ"ל שאינו מניח.
<h2>דף י:</h2>
אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו י"י שלום. שרי ליה לאיניש למימר הימנותא בבית הכסא. ואע"ג דכתיב האל הנאמן ההוא אלהא מהימנא הוא, אבל שם גופיה לא אקרי נאמן. ובפרק כירה מתברר דין זה עוד.
הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע. והני מילי במתנה דעבידא לאיגלויי דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אבל במילתא דלא עבידא לאיגלויי צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני י"י מקדישכם. אמר לו הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיע לישראל שאני מבקשה ליתנה להם. מכאן אמרו הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, במאי מודע לה דשייף ליה מאותו המין. ואע"ג דשבת מילתא דעבידא לאיגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי. לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל משקל עשרה זוזין מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
<h2>דף יא.</h2>
כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חריבה, שנאמר ולרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו. פירוש כשם שהמרומם את בית אלהינו מעמיד את החרב, כך מי שאינו מרומם מחריב את העומד. ולא אמרנא אלא בבתי, אבל בקושקי ואברויי [לית לן בה]. [פירוש] מגדול וחומה. בערוך גריס בקשקי ואברוארי.
יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ובו ביום, ואפילו בשבת. ודוקא תענית חלום, אבל תענית בעלמא לא. והא דגרסינן בפרק אין עומדין [ברכות ל"א ע"ב] כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה מפרשי ליה רבנן בתענית חלם בלבד, אבל תענית אחרת אסור להתענות בשבת. והא דאמרינן לוה אדם תעניתו ופורע, דוקא בתענית דעלמא, אבל בתענית חלום לא. ובמסכת תענית ומסכת יום טוב מתברר עוד. גרסינן בתענית ירושלמי [פ"ג הי"ג] אסור להתענות עד שש שעות בשבת, א"ר יוסי בר' אבין מתניתין היא, קודם חצות לא ישלים, עד כדון צפרא הוא, לאחר חצות ישלים, כבר עבר רובו של יום בקדושה.
לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו. קיימא לן אומן דרך אומנותו חייב, וכיון שאם הוציא בשבת חייב, גזרינן ערב שבת עם חשיכה אטו שבת. והר"ם פסק דאומן שיצא במחט התחובה לו (בידו) [בבגדו] פטור, ואפילו הכי גזרינן שלא יצא ערב שבת עם חשיכה.
לא יפלה אדם את כליו לאור הנר. פירוש שמא יטה. [דף י"ב ע"א] ואפילו להבחין בין בגדו לבגד אשתו לאור הנר לא. ולא אמרן אלא לבני מחוזא דלבשי לבנים. אבל לבני חקלייתא מידע ידיעי. והני דידן מידע ידיעי, ואפילו לבנים נמי שרי. ירושלמי [פ"א ה"ז] אבל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש. אית דבעי מימר שהוא לשעה, כלומר שהוא בהעברת העין. ואית דבעי מימר מפני הנקיות ומפני הסכנה. מה נפיק מביניהון, לקנב חזרין, מאן דאמר שהוא לשעה אסור, ומאן דאמר מפני הנקיות מותר.
<h2>דף יא:</h2>
לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור. דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור עליה. והר"ם פסק שחייב עליה וצ"ע.
<h2>דף יב.</h2>
יוצא אדם בתפליו עם חשיכה דכיון דאמרינן חייב אדם למשמש בתפליו ק"ו מציץ. פירש בהשלמה שקבלת עול מלכות שמים עליו. הילכך מידכר דכיר להו. חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה, ודא הילכתא רבתא לשבתא.
אין פולין ברשות הרבים [מ]פני הכבוד. ואין עושין אפיקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד. המפלא את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג, וזהו כבודו אפילו בחול. הורגין את המאכולת בשבת. פירוש כנה, אבל פרעוש אסור כדאמרינן בפרק שמונה שרצים [ק"ז ע"ב]. משדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומנחמין אבלים ומבקרין חולים בשבת.
<h2>דף יב:</h2>
הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל, כדתניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים היה אומר בכניסתו שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, פירוש מפני שמצטער. ר' אלעזר כד הוה עייל לשיולי בתפיחא זימנין אמר ליה המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר ליה רחמנא לידכרך לשלמא. ואע"ג דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, שאני חולה דשכינה עמו, דאמר רבי יוחנן מנין שהקב"ה סועד לחולה שנאמר י"י יסעדנו על ערש דוי. וכתב הרי"ף בפרק היה קורא, דהני מילי ביחיד, אבל בצבור קיימא לן תפלה בכל לשון. וצריך עיון דבר זה, ואין ספק כי השם יתעלה יודע מחשבות האדם ותפלתו אפילו קודם שיוציאנה מפיו, כמו שאמר [תהלים י"ט] והגיון לבי לפניך. לכך נראה כי תפלה בכל לשון ואפילו ביחיד. ומצאתי פירושים למפרשים על זה. וביארנו זה במסכת תענית בארוכה. הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי המטה ולא על גבי הספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה ממראשותיו שנאמר י"י יסעדנו על ערש דוי.
ולא יקרא לאור הנר, אפילו גבוה שתי קומות, [ואפילו גבוה] שתי מרדעות, ואפילו עשרה בתים זה על גב זה. ירושלמי [פ"א ה"ז] לא שנו אלא אחד, הא שנים מאחר שיכולין למחות זה על זה מותר. והכי נמי אמרינן בגמרא דילן חד הוא דלא ליקרי הא שנים קורין, והני מילי בחד ענינא אבל בתרי עניני אפילו שנים אין קורין. ובמדורה אפילו עשרה בני אדם קורין כאחד אסור. ואי אדם חשוב הוא, שאין דרכו להטות הנר, מותר. השמש בודק קערות וכוסות לאור הנר, בין שמש קבוע בין שמש שאינו קבוע. ודוקא בדנפטא, דמאיס ונפיש נהוריה ולא צריך לאצלויי אבל במשחא שמש שאינו קבוע ודאי אסור ליה. פירוש לפי שאינו בקי. שמש קבוע הלכה בודק. ואין מורין כן. פירוש שהוא בקי. באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא. אבל מסדר הוא ראשי פרשיות, אבל כולה פרשה לא.
<h2>דף יג.</h2>
ותינוקות של בית רבן אפילו כולה פרשה מסדרי, מפני שאימת רבן עליהן, ולא אתו ל[א]טויי. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. וכתוב בהשלמה, מסתברא [דוקא] בקערה [אחת] קאמר, אבל בשתי קערות ובשלחן אחד ובמפה אחת מותר דליכא הרגל עבירה. ואע"פ שאסורין לישן במטה אחת אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה אע"ג דאיכא דעות ואיכא שינוי. שאני מטה משלחן שהמטה מרגלת עבירה יותר מן השלחן. וכן נהגו העם לאכול בשלחן אחד ובמפה אחת. ואע"ג דבשר עם הגבינה אסור בשלחן אחד, שאני התם שהשלחן מרגיל האכילה כמו שהמטה מרגלה עבירה. ואינו מרגיל עבירה אלא אם כן אוכלין בקערה אחת. ואע"ג דתניא כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יהא רגיל אצלו בימי טהרתו ויאכילנו דברים טמאים, והתם משמע אפילו בשלחן אחד. ומדקתני כיוצא בו משמע דתרווייהו שוו אהדדי. האי דקתני כיוצא בו, לומר כשם שיש בזה הרגל עבירה כך יש בזה הרגל עבירה, ומיהו לא שוו אהדדי. ועוד יש לומר דזב פרוש אינו אסור לאכול עם זב עם הארץ אלא בקערה אחת, ובשר עם הגבינה בשתי מפות יש להתיר אע"ג דנדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסורה אע"ג דאיכא דעות ואיכא שינוי. שאני הרגל עבירה במטה אחת מהרגל אכילה בשלחן אחד. ועוד נדה אסורה דאורייתא ובשר בחלב אסור דרבנן, אלא באלפס ראשון, דדרך בישול אסרה תורה כדאיתא בריש פרק כל הבשר [חולין ק"ד ע"ב].
נדה לא תישן אצל בעלה אפילו היא בבגדה והוא בבגדו. דתניא ואת אשה רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור.
ומעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזירתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אמרה להן כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שהשיבה דבר. אמר אבא אליהו פעם אחת נתארחתי אצלה, אמרתי לה בתי בימי נדותיך מהו אצליך, אמרה לי ח"ו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצליך, אמרה לי אכל עמי וישן עמי בקרוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר. אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואית דאמרי מטה אחת היתה וסינר היה מפסיק ביניהם.
<h2>דף טז:</h2>
כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. לפירוש רש"י צריכין אנו לומר דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא כשהחרב נגע במת, אבל אם החרב אין בו טומאה אלא משום אהל לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל, השלמה. וצריך עיון זה, דבפרק הזורק [ק"א ע"ב] פירש רש"י דחרב הרי הוא כחלל ואע"פ שהחרב טמא מפני אהל המת, גבי קשרה לספינה בדבר המעמידה מביא לה טומאה. ונראה שרבינו היה מפרש שהמרדע יש בו חרב. ולדעת רש"י יש לנו לפרש שאין בו חרב, אלא שיש בראשו אחד בית קבול שבו נכנס חרב המחרישה, ולכך הוא מקבל טומאת אהל והוי אב הטומאה, אבל אם היה נעוץ בראשו החרב הוי כחלל והוי אבי אבות. ובפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב] ביארנו עוד בדין אהל די הצורך.
<h2>דף יז:</h2>
שורין דיו וסמנין וכרשי[ני]ן ונישורין והולכין כל השבת כולה. אבל בשבת לא יתן לתוכו מים, דאיכא למימר דנתינת מים לדיו זהו שרייתו, דכיון דדיו לאו בר גבול הוא, חייב בנתינת מים לחודה. ונותנין אונין של פשתן לתוך התנור. פורסין מצודות חיה ועופות ודגים ואפילו אין שהות ביום כדי שיצודו מבעוד יום, ונצודין והולכין כל השבת כולה. ונותנין עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי עם השמש, פירוש ערב שבת מבעוד יום ואע"פ שאין שם עוד שהות ביום. וכן טוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת, דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי, ולית לן שביתת כלים ואפילו בכלים דעבדי מעשה שרי. לא תמלא אשה עססיות ותורמסין ותניח בתנור ערב שבת עם חשיכה. אם עשתה כן, במוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן במוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. מאי טעמא גזירה שמא יחתה בגחלים. ואי אמרת מוגמר וגפרית מאי טעמא לא גזרינן, התם לא מחתה להו דאי מחתה להו סליק בהו קוטרא ופסדי. ואונין של פשתן נמי לא גזרינן, דכיון דקשי להו זיקא לא מגלה להו. צמר ליורה נמי לא גזרינן, ביורה עקורה, פירוש מעל האור. וטוחה, פירוש מכוסה בכסוי שלה וטוחה בטיט סביב דליכא למיחש לא לחתויי ולא למיגס בה.
<h2>דף יח.</h2>
פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו. מניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת. ומניחין קילור על גבי העין ואספלנית על גבי מכה ומתרפאין והולכין כל השבת כולה. ונותנין חטין לתוך הריחים של מים ונטחנין והולכין כל השבת, דלית לן שביתת כלים בשבת, וכן כתב הרי"ף בתשובת שאלה ובהלכות מדוייקות, ולא חיישינן להשמעת קול.
<h2>דף יח:</h2>
והשתא דאמרינן גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרא חיתא שפיר דמי. וכן אי בשיל שפיר [דמי] ומצטמק ורע לו. אבל אי הוי מצטמק ויפה לו אסור. בשיל ולא בשיל אסור, ואפילו הגיע למאכל בן דרוסאי לדעת הרי"ף. ולקמן [ל"ו ע"ב] נאריך בזה בגוזר הצור. ואי שדא ביה גרמא חיא שפיר דמי, מאי טעמא דאסח ליה לדעתיה ואמר השתא ודאי לא בשיל, ולא אתי לאחתויי, דלאימת קא בעי ליה, למחר, בלא חתוי נמי בשיל. אבל צלי ופת בתנור וחררה על גבי גחלים ממהרין ליצלות ולאורתא נמי בעי להו, ואיכא למגזר שמא יחתה. ועססיות אסירי אפילו בקדרא חיתא כיון דקשין הן להתבשל אפילו למחר נמי בעי חתוי. וחבית של מים כצלי דמי ואסיר. וכל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלה ליה. הילכך האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי. כתוב בהשלמה פירוש עד השתא איירי בתבשיל של קדירה שעל גבי כירה, דלית בה תורת שריק ולא תורת קשי ליה זיקא. והשתא איירי בצלי שבתוך התנור, שיש טורח לגלות פי התנור ולחתות אש שבתוכו. וכיון דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה. אבל צלי דבשרא אגומרי ממהר לצלות ולאורתא בעי ליה, ואסור עם חשיכה, שאין טורח בחיתויו ולא קשי ליה זיקא. אבל קידרא חיתא שרי כדפרישנא לעיל. ויורה עקורה וטוחה נמי, דכיון שהיא טוחה מנכר ולא מגיס. נראה מסוגיא דשמעתא דיורה אע"פ שהיא עקורה אסור להגיס בה, ומיהו אם נתבשל כל צרכו איכא למימר דליכא איסורא, וכן עמא דבר שאחר שהסירו הקדירות שעל הכירה מגיסין בה לתת תבשיל בקערות. מיהו על גבי כירה נראה שאסור. ומה שנהגו בקדירות גדולות בסעודות מצוה שמגיסין בהן והם על הכירה, ואיכא למימר דכיון שהאש גרוף או קטום כיורה עקורה דמי.
דברחא ולא שריק אסור. דגדיא ולא שריק דברחא ושריק איכא מרבוותא דשרו. והרי"ף פסק לאסור, מדאמרינן בשמעתא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי ושרי, מכלל דאי כברחא אסור.
לא ימכור אדם חפצו לגוי ערב שבת ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ימשכננו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו.
מוכר אדם חמצו לגוי אע"פ שיודע שלא יכלה קודם הפסח, שכל שעה שמותר לאכול מותר למכור. נותנין לו מזונות לפני הכלב ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו. כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו.
<h2>דף יט.</h2>
לא ישכור אדם כליו לגוי בערב שבת, ובחמישי וברביעי מותר. כיוצא בו לא יתן אדם כתב לגוי בערב שבת. ברביעי ובחמישי מותר. ואע"ג דאמרינן לעיל דבכדי שיגיע לביתו מותר למכור ולהשאיל, ומאי שנא שכירות משאלה. איכא למימר התם בכלים שאין עושין בהן מלאכה, הכא בכלים שעושין בהן מלאכה כגון מר וקרדום וכיוצא בהן. והיינו דתניא לעיל חפצו ותני לא ישאילנו, והכא תני כליו ותני לא ישכור. ומסתברא דאע"ג דלית לן שביתת כלים אפילו הכי בערב שבת אסור דדמי כמאן דמתנה בהדיה שיעשה בו מלאכה בשבת, והוי כשוכר כליו בשבת, ולא דמי לעורות לעבדן ולכלים לכובס נכרי, דהתם הכלים נעשית בהן המלאכה אבל הם אינן עושין, אבל הני עושין בהן מלאכה בשבת נמצא זה כאילו נוטל שכר שבת. אבל ברביעי ובחמישי לא מוכחא מילתא ושרי. ודוקא כלים שאין אנו מצווין על שביתתם, אבל בהמה שאנו מצווין על שביתתה אפילו ברביעי ובחמישי נמי אסור. כך הוא דעת ה"ר דודי נ"ר בהשלמה. וכן כתב בעל המאור. וכן הוא דעת ה"ר מאיר בעל העזר.
והרי"ף שלא כתבה, נראה שהיה בדעתו דאפילו בערב שבת מותר. והאי מתניתא דלא ישכור אדם כליו לגוי בערב שבת, דלאו כהלכתא הוא, [ואזלה] אליבא דבית שמאי דאית להו שביתת כלים. ויש למדים מזה דבהמה ברביעי ובחמישי מותר, דכי היכי דכלים למאן דאית להו שביתת כלים ברביעי ובחמישי שרו הכי נמי בבהמה. ואיכא למימר דלא דמי, שיש להחמיר בבהמה יותר מכלים. כמו שמצינו [ע"ז ט"ו ע"א] שהחמירו החכמים במכירת הבהמה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיוני, ולא החמירו כן בכלים אליבא דבית שמאי דאית להו שביתת כלים, מפני שהשכירות והשאלה אינה מצויה בכלים כמו שמצויה בבהמה. ועוד דבהמה איכא משום נסיוני, מה שאין כן בכלים. עד כאן הוא דרך ההשלמה.
מיהו קשיא מה שכתב רבינו דההיא דלא ישכור אדם כלים לגוי מיירי בכלים שעושין בהן מלאכה כגון מר וקרדום, שלא נראה כן לפי סוגיית הגמרא, דהא תני דומיא דלא יתן אדם כתב לגוי בערב שבת. ובודאי דבר שאין עושין בו מלאכה הוא. ועוד מאי איכא בין משמעות חפצו למשמעות כליו. והא דתני התם לשון שכירות והכא לשון שאלה, איכא למימר דכל חדא וחדא לרבותא נקט, כי האי לישנא דהתם אשמעינן דאפילו שכירות ברביעי ובחמישי מותר כל שכן שאלה ואפילו למאן דאית ליה שביתת כלים. והכא אשמועינן דאפילו לדידן דלית לן שביתת כלים אפילו שאלה אסירא אלא בכדי שיצא מפתח ביתו. וכל שכן בשבת דאסור להשאילן, וכל שכן שכירות. ונראה בודאי שעל זה סמך הרי"ף שהשמיט ההיא דלא ישכור אדם כליו, ויפה כיון.
ולענין שכירות בהמה אחר שראינו שרבו המחמירים וקיימא לן דשכירות לא קניא ראוי להחמיר. ובערב שבת לעולם אסור. וברביעי ובחמישי ובשאר ימות השבוע אין ראוי לשכרה שתעשה מלאכה בשבת. ואפילו בהבלעה אסור, כמו שכתבנו למעלה דלא דמי בהמה לכלים. מיהו כתבה ה"ר מאיר בספר העזר וזה לשונו. יש שמתירין בתנאי שיתנה עמו לשבות בשבת אע"ג דאיסורא דאורייתא הוא, כיון שהתנה עמו לשבות, ועל מנת כן שכרה אליו. ואם אינו שובת הויא ליה כאונס, שהרי מעביר על דעתו, תו לא חיישינן. ועל זה סומכין בכל מיני רכיבה כמו סוס וכל מינו ובפרדים, דכיון דאיכא למימר דלרכיבה לחודה קיימא ואיכא למימר נמי דלא יעבור על דעתו, כל כה"ג אזלינן לקולא. וכדאי לסמוך. ודבר זה מתברר בפרק קמא דע"ז [ט"ו ע"א] כי מעיינת ביה שפיר, ע"כ לשונו.
וצריך עיון מאחר שהתנה עמו לשבות, אם יוכל לשכרה לו ולמסרה לו אפילו בערב שבת שתלך בערב שבת מהלך יום או חצי יום כפי מה שירצה הגוי, כיון שהתנה לשבות בשבת. בתשובת שאלה לרב צרפתי דלית לן לכתחלה למסמך אטעמא דאפקורי מפקר להו כדאמרינן למאן דאית ליה שביתת כלים בנר קדירה וכיוצא בהם, דהתם הוא משום דלא אפשר, אבל לכתחלה היכא דאפשר כגון גבי בהמה שאפשר שלא ישכירנה ושלא תעשה מלאכה ליכא למסמך אטעמא דהפקירא. ונראין הדברים דלא דמי הפקירא דנר וקדירה דלא הוו דבר חשוב ואין דמיהן יקירין לבהמה. ואנן סהדי דלא גמר בדעתיה ומפקר, ואילו קדים איניש אחרינא וזכי בה בשבת מי לא בעי לאפוקה מיניה. הילכך האי הפקר הערמה הוא ואסירא מטעם הרב, כיון דאפשר ליה בלאו הכי ועוד כיון דדמיה יקירין ולא גמר בדעתיה ומפקר, ואמרינן ביום טוב [י"ז ע"ב] דהערמה אחמירו בה רבנן טפי ממזיד. ואם עבר הגוי על תנאו ועשה בה מלאכה בשבת, נראה שהשכר אסור מיום השבת. מיהו נראה דדוקא לדידיה, אבל לישראל אחר שרי, דלא חמיר ממעשה שבת. ואם יתן השכירות של אותו יום לצדקה יותר טוב מישיניחנו לנכרי, שלא יהא חוטא נשכר.
אין משלחים אגרות ביד גוי ערב שבת אלא אם כן קצץ לו דמים ואם לא קצץ משלחין כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והוא דקביע דואר מתא. אבל לא קביע דואר מתא אין משלחין כלל אלא אם כן קצץ. אבל היכא דקצץ לו דמים, בין מגיע בין לא מגיע משלחין, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת. פירוש דואר, איש ידוע שכל כתב אליו יובל, והוא משכיר ומשלח כל כתב למי שנשתלח אליו. רש"י פירש דואר, שלטון העיר, ואליו רגילין לשלוח אגרות. שכיח במתא, משלחין בלא קצץ, בכדי שיגיע השליח לבית הסמוך לחומת העיר שיש שם הדואר. אבל קצץ לו דמים בשכרו, בדידיה קא טרח ושרי. וצריך עיון אם הישראל התנה ערב שבת סמוך לחשיכה עם השליח שילך בשבת ויביא האגרת למי שנשתלחה לו שהוא בעיר אחרת רחוקה בשבת, אי אמרינן בכי האי גונא דשרי היכא דקצץ, דבדידיה קא טרח. ורבים נוטים בזה להתיר, וכן נראה שהוא דעת הר"ם פרק ו' כיון דבדידיה קא טרח, וצ"ע. ומצאתי בפירוש בחידושי ה"ר שלמה בר' אברהם שאוסר היכא שיאמר לו [הגוי] שישוב למחרת השבת, והוא מהלך יום אחד, דודאי מתחזי כמתנה עמו שילך בשבת, אלא בסתם דשרי בקצץ, כיון שאם ירצה לא ילך עתה.
אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. בד"א בדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מפליגין. ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת. ומצור לצידן אפילו בערב שבת מפליגין. כתב הרי"ף יש מי שאומ' דכי אמרינן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים, בזמן שהספינה גוששת ואין במים עשרה טפחים. משום הכי נהגו העם להפליג בים הגדול. בהשלמה כתוב והטעם הנכון הוא מפני עונג שבת, שאין דעת המפליג בספינה והצר על עיירות מתיישב עד שלשה ימים. ולא בשהספינה גוששת ומשום גזירת תחומין כמו שכתב הרי"ף, שאין לשון מפליגין בספינה נופל בספינה קטנה גוששית, השלמה. נראה מזה לדעת ההשלמה, שאסור להפליג בספינה בין שהיא גוששת בין שאינה גוששת פחות משלשה ימים מפני עונג שבת. אבל נהגו כמו שכתב הרי"ף להקל. ובתשובת שאלה כתב הרי"ף כמו שכתוב בהשלמה, שהטעם כדי שלא יצטער בשבת, וכתב כי אין הטעם האחר ברור אצלו שנפלוג בין גוששת לשאינה גוששת. וכן כתב הרב רבינו משה שהטעם הוא שיתיישב דעתו עליו ולא יצטער יותר מדאי. ומצאתי בתשובת שאלה שה"ר יצחק ב"ר אברהם כתב שמותר ליכנס בערב שבת בספינה, אבל בשבת אסור ליכנס. והיכא דעבר ונכנס כל הספינה לו כארבע אמות ואע"ג דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. ופירש ההלכה לפי סברתו זו. ואפשר כי על כל זה פשט המנהג להתיר. ועל זה נהגו ליכנס שם בערב שבת בין השמשות ולקדש שם, ואע"פ שאחר כן יצאו מן הספינה ויחזרו בה באמצע הלילה או באמצע היום. גרסינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] לא יהלך אדם בערבי שבתות יתר משלש פרסאות, לא שנא לביתיה ולא שנא לאושפיזיה. ואמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי. ונראה לומר דהיכא שידוע לו שמכינין צרכי שבת בהעדפה מותר. ואפשר שעל זה פשט המנהג להקל.
אין צרין על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת. ואם התחילו אין מפסיקין, ואפילו בשבת, דכתיב עד רדתה ואפילו בשבת, ואפילו במלחמת הרשות ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת. כך כתב הר"ם פרק ל'. גרסינן בעירובין [מ"ה ע"א], גוים שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהם את השבת, במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. וכתב הר"ם בפרק ז' ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבא ולצאת, לעזור לאחיהם שבמצור ולהצילן מיד גוים בשבת. ואסור להן להתמהמה עד מוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבא. וכן ספינה המטרפת בים או עיר שהקיפה נהר, מצוה לצאת בשבת ולהצילן בכל דבר שיכול להצילן. ואפילו יחיד הנרדף מפני גוים או מפני שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר. וזועקין ומתענין עליהן בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותן. ואין מתריעין וזועקין על הדבר בשבת, ע"כ לשונו.
נותנין כלי לבן לכובס ואפילו בערב שבת, כיון דלית לן איסור שביתת כלים. וטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת. פירוש מבעוד יום, והמשקה זב והולך כל השבת. ולא גזרינן שמא יסחוט, דאי נמי סחיט להו ליכא איסורא דאורייתא, כיון שרסקן מבעוד יום. וכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי כדאמרינן.
השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום יגמור משתחשך, כלומר יניחם לזוב המשקה מעצמו. ומותר כל השבת לטבל בו ולאכול, ולא גזרינן שמא יסחוט. אבל בידים אין לו לסחוט כלל. והני מילי במחוסרין שחיקה, אבל במחוסרין דיכה אסור, כלומר שלא נדוך כלל, שכן דרך העולם שדכין תחלה ואחר כך שוחקין הדק היטב. ואם לא נדוך כלל, אסור המשקה שיזוב מהם בשבת. ופירש רש"י דמשום הכי ליכא חיוב חטאת, דאין טוענין קורה על גבי זיתים עד שטחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל. ובלא קורה נמי הוה נפיק אלא דלא נפיק שפיר כדהשתא, ולא דמי לדש. ואע"ג דאמרינן בפרק חבית [קמ"ג ע"ב] דשאר פירות חוץ מזיתים וענבים ותותים מותר לסחטן בשבת, איכא למימר דבוסר כענבים דמי, ושום ומלילות כיון דעבידי לסחטן ולטבל בהן לא גריעי מתותים ורמונים שאסור לסחטן. והכי מוכח בפרק רבי אליעזר [ק"מ ע"א] השלמה עד כאן.
<h2>דף יט:</h2>
שמן של בדדין ומחצלת של בדדין שרו. פירוש מחצלות כרוכות מונחות לסחורה ונקשרות שתים שתים ונקראות זוג. וקיימא לן [ביצה ב' ע"א] לענין שבת דלית לן מוקצה. וכן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותמרי דעסקא, כולהו בשבת שרו, דלית לן מוקצה לענין שבת. אבל ביום טוב דאית לן מוקצה אסור.
אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. וקיימא לן כל שיש בו כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בשולי גוים, והוא היה ליסטם ידוע ולא היה מבשל בשולו אלא עד שליש. וכיון שנצלה עד שליש לא אתי לאחתויי. ודוקא בצלי שממהר בשולו בלא חתוי, אבל בקדירה לא.
אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום. כך פסק הר"ם. וצריך עיון שדבריו סותרין זה את זה, לפי מה שפסק בענין לשהות. ותירץ רבינו בהשלמה דאפשר שיש חילוק בין צלי לתבשיל, שהצלי דיו בצליה מועטת, ואם יחתה בגחלים יצטמק ורע לו. ועוד דקשי ליה קוטרא אם יחתה לאחר שיגיע למאכל בן דרוסאי. מיהו העיקר נראה דלאו הלכה היא. עד כאן בהשלמה פרק כירה. וה"ר יהונתן כתב בפירוש ההלכות כתירוצא קמא, דמפלגינן בין צלי לקדרה, וכן בחררה. וכתב דבעינן שיקרמו פניה של מטה כלפי קרקע התנור, וכל שכן פנים של מעלה שממהרין לקרום מפני חום האור והלחות יורד למטה ומצנן קרקעית התנור, וכן כתב רש"י. והר"ם כתב כמו כן שיקרומו פנים המדובקים בתנור או באש, ולא בירר אם הוא לחומרא או לקולא. מיהו לפי הירושלמי נראה דלקולא הוא, שיותר ממהרין לקרום פנים של מטה המדובקין בתנור קודם שיקרומו פנים של מעלה. וזה שלא כדעת רש"י וה"ר יהונתן. ולפי מה שפסק הרי"ף שאסור לשהות תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, כתב רבינו הרב דודי נ"ר בפרק כירה דהא דחררה ובשר ובצל וביצה לאו הלכתא הוא, ואע"פ שכתבה הרי"ף כמו שכתבנוה, לא כתבה אלא ללמוד דתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיו לקצת אנשים ואין בו משום בשולי גוים. ועשה כמנהגו שהוא מקצר במקומות רבים וסמך על מה שביאר בפסק דמתניתין דחררה על גבי גחלים לאו הלכה היא, וממילא אידחיא מילתא דכדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי לענין היתר שבת. עד כאן. ומיהו אפשר שדעת הרי"ף כמו כן היה לחלק בין צלי למבושל כדעת הר"ם, כמו שכתבנו למעלה. וטוב הוא להעמיד הא דחררה על גבי גחלים כהלכתא, דסתמא היא. והא דאמרינן דאין נותנין פת לתנור עם חשיכה וכו' דוקא בשאין לו מזון שלש סעודות, אבל אם היה לו מזון שלש סעודות מותר להדביק עם חשיכה, דבשבת אסור לרדות, לאימת קא בעי לה למוצאי שבת, בלא חתוי נמי אפי, והוה ליה כקדרה חייתא. כך כתוב בהשלמה. ועוד נראה לומר דכיון דלאו לשבת בעי ליה לא אתי לחתויי. והאי דאמרינן פרק כל כתבי [קי"ז ע"ב] שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות, אפילו בשיש לו מזון אחר לשלש סעודות התירו לו מזון שלש סעודות משום הצלה ומשום עונג שבת. ואשמועינן רבותא דאפילו בשכח לא התירו לו להציל אלא מזון שלש סעודות. ועוד יש לומר כיון דהדבקת פת בתנור פעמים שאינו צריך רדיה, דלבתר אפייתו נופל מאליו, אפילו בשיש לו פת אחר לשלש סעודות עסיקינן, דאין נותנין לכתחלה, דאימר לשבת נמי בעי ליה משום עונג שבת ואיכא למגזר שמא יחתה, השלמה, עד כאן.
משלשלין את הפסח לתנור ערב שבת עם חשיכה. מאי טעמא שבני חבורה זריזין הן ולא אתי לחתויי בגחלים. ומאחיזין את האור למדורת בית המוקד, דכהנים זריזין הן. ובגבולין כדי שיצית את האור ברובן.
<h2>דף כ.</h2>
והוא כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן. כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. עץ יחידי ברוב עביו וברוב הקיפו. קנים שאגדן צריכין רוב.
<h2>דף כ:</h2>
לא אגדן אינן צריכין רוב. גרעינין נתנן בחותלות צריכין רוב, לא נתנן בחותלות אין צריכין רוב. ארבע מדורות אין צריכין רוב של זפת ושל גפרית של רבב ושל קירא. תאנא אף של קש ושל גבבה.
במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש לא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב, אחד מבושל ואחד שאין מבושל אין מדליקין בו. לכש סוכא דארזא. וכי תימא עץ בעלמא הוא, בעמרניתא דאית ביה. חוסן, כיתנא דדיק ולא נפיץ. כלך, נחותי ימא אמרי כולכא שמיה, ואמרי לה קושקרא שמיה. ולא בפתילת האידן, אחוונא, פירוש ערבה. בעמרניתא דביני ביני. ולא בפתילת המדבר, שברא. ולא בירוקה שעל פני המים, אוכמתא דארבי, פירוש ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל בה ירקרוקת סביב שוליה. הוסיפו עליהן של צמר ושל שיער. זפת זיפתא. שעוה קירותא.
עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים, כל הני דאמרינן עד זפת ושעוה הוא פסול פתילות. אבל זפת ושעוה והנך דחשיב הן פסול שמנים. וכתב בהשלמה, כיון דאסיקנא דשעוה פסול שמנים הוא ולא פסול פתילות, הילכך מותר להדליק בשבת בנרות של שעוה, וכן שמעתי בשם רבינו יעקב. מיהו צריך עיון דבר זה, שהרי אם אין כאן נר אין כאן שמן כשר כלל, והשעוה שיש כאן הוא שמן פסול ובו דולק הנר. ואם תאמר כי ההיתר הוא בנרות אלו מפני שאין צריכין להטות, אם כן בנרות של חלב או של זפת וכיוצא בהם נימא הכי. לכך נראה שאין ראוי לומר היתר זה אלא כשנרות השעוה משימין במקום פתילה בכלי שיש בו שמן, שכשר להדליק בו. שאע"פ שיש כאן השעוה שהוא פסול שמנים, כיון עכשו אינה משתמשת אלא במקום פתילה מותר. וכן כתב ה"ר יהונתן בפירושו, בשם הרי"ף והר"ם בתשובת שאלה.
<h2>דף כא.</h2>
תניא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת, אבל עושה מהן מדורה לשבת, בין להתחמם כנגדן בין להשתמש לאורן, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה. ולא אסרו אלא לעשותה פתילה לנר בלבד. שמן קיק, עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. ירושלמי הקאת, זו הקיק. איכא דאמרי משחא דקזא ואיכא דאמרי קקיון דיונה.
פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מה טעם, לפי שאין האור מסכסכת בהן. שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן [מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן] פירוש לפי שאין נמשכין. אבל חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכן שמן כל שהו ומדליק. והכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו. בד"א להדליק אבל להקפות מותר, פירוש להעבות ראש הפתילה כדי להרבות אורה. כך כתב הרי"ף. נראה כי הרי"ף פירש להקפות להעבות. וצריך לבאר דבריו, להדליק אמאי אסור. וי"ל כי להדליק הוא בענין שלא יוכל להדליק זה בלא זה, אבל להקפות הוא שאפילו אין בו הדבר פסול ידליק בדבר הכשר, ואין שם הדבר שאין מדליקין בו אלא להעבות להרבות האורה, ולכך מותר. אבל הר"ם כתב פרק חמישי, הכורך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה אסור אם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תש(ל)תלשל מותר. נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק בשבת, ע"כ לשונו. פירוש להקפות לדעת הרב, מלשון כגבינה תקפיאני. ורש"י פירש מלשון ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא. הלכות חנוכה כתבנו בסוף הפרק.
<h2>דף כא:</h2>
פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת. מדקאמר מדליקין בהן בחנוכה בשבת, ש"מ אסור להשתמש לאורה. וכיון דאסור להשתמש לאורה לא אתי לאטויי. ותו מדמדליקין הן בחנוכה, בשבת דאי כביא לא מצי מזדקיק לה, ש"מ כבתה אין זקוק לה.
מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולאו דאי כביא הדר מדליק לה, אלא דאי לא אדליק מדליק. אי נמי לשיעורא, כלומר שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה ולהשתמש לאורה הרשות בידו. אי נמי שצריך לתת בו שמן שיספיק לשיעור זה, מיהו אם כבתה אין זקוק לה, וכן פירשו רש"י והר"ם. עד שתכלה רגל מן השוק. עד כמה, עד דכליא רגלא דתרמודאי, פירוש עצים ידועים אצלם ונקראין תרמודא, ובני אדם המביאין אותם נקראין תרמודאי, ומתעכבין אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהן. וכן כתב הר"ם כשיעור הזה.
מצות נר חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, וטעמא כנגד ימים היוצאין אי נמי כנגד מעלין בקודש ואין מורידין. וזהו כמנהגא דילן. אבל הר"ם כתב שמוסיפין נר לכל אחד ואחד למהדרין מן המהדרין. ואם כן אנן לא מהדרין אנן ולא מהדרין מן המהדרין. לכך נראה כמו שכתבתי.
נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. ושמעינן מהכא שמי שהוא בים בספינה שמדליק בברכות ומניחה במקומו ודיו, כיון דאנוס הוא לא גרע משעת הסכנה. וכן יש לומר במי שהוא בבית הערלים, כגון אותן בני אדם שהולכין למערפה שלהם בכפרים ועומדים שם בביתם עד שישלמו עניניהם, ידליקו בברכות על שולחנם לבד ודים. ונראה לומר דאף מי שמדליקין עליה בגו ביתיה ידליק במקומו ויברך דהא בית שיש לו שני פתחים בשני רוחות צריך להדליק בכל פתח ופתח משום פרסומי נסא, וכל שכן הא. ואפילו אין עמו ישראל אחר צריך לעשות פרסומי נסא לדידיה, שהרי מי שיש לו בית ועומד יחידי צריך נמי להדליק, וכן שמעתי שהיו נוהגין קצת חכמים מדקדקין במצות. ואע"ג דאמרינן [כ"ג ע"א] דאכסנאי היכא דמדלקי עליה בגו ביתיה אינו צריך להשתתף בפריטי בהדי אושפיזיה, שאני התם שבבית אושפיזו שהוא דר שם מדליק ואיכא פרסומי נסא. ושמענו שיש מקומות מצרפת שמדליקין נר חנוכה קרוב לחצי הלילה כשבאין בני הישיבה מבית המדרש. ונראה לומר שסומכין על זה השיעור של תרמודאי לא ניתן אלא בעת שהיו מניחין נר חנוכה מבחוץ משום פרסומי נסא. אבל כשמדליקין בתוך הבית, כגון עכשיו שאדם מתיירא מפני גוים שלא יזרקו בהם אבנים ויזיקו לנו והוי כשעת הסכנה, פרסום הנס הוא כשבני אדם נכנסין ויוצאין בבית, ולכך אפשר לומר שזמן המצוה הוא כל אותו זמן שבני הישיבה הם בביתם. וכן כתב הרב בעל התרומה דאנן דמדליקין מבפנים הוי היכירא לבני הבית עד עמוד השחר, וכן נראה. ויש מי שכתב שאם עבר זמן תרמודאי שמדליק בלא ברכה, ולא נראה כן.
וצריך נר אחרת להשתמש לאורה, ואי איכא מדורה לא צריך, ואי אדם חשוב הוא אע"ג דאיכא מדורה צריך. ונהגו בארצות אלו לעשות מדורה מכל שירי הפתילות והשמן בלילה אחרון. ונראה כי המנהג כדי שלא ליהנות בהן, לפרסם כי זה זכר לנס שהיה בשמן הקדש שאסור בהנאה ושירי הפתילות שהיו במקדש. וכן מצאתי כתוב בשם קדמונינו ז"ל.
מאי חנוכה, דתנו רבנן בעשרים וחמשה בכסלו יומא חנוכה אינון דלא למספד בהון, כשנכנסו יונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. נראה לפרש בחלון שבכותל, והיה סתום החלון, ושם היה החותם מונח, ולא היה בו לא חשש מגע ולא חשש היסט. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים. ואע"פ שהנס לא היה אלא משבעה ימים שהרי היה בו שמן ליום אחד של אותן השמונה, כיון שביום ראשון עצמו נעשה נס שהיה ראוי להדליק ולהתאכל כל השמן ולא נחסר רק מעט, הרי הנס היה גם ביום הראשון כשאר הימים, לכך קבעום כולם ימים טובים.
והני תמניא יומי דחנוכה מחייבינן למגמר בהו הלילא כל יומא, דקיימא לן י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב הראשון של עצרת, ובגולה עשרים ואחד יום, תשעת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת. אבל הלל דראש חודש לאו דאורייתא הוא, אלא מנהגא דרבנן הוא. ומשום הכי לא גמרינן ביה הלילא, אלא מדלגינן דלוגי. תנא יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומר. הילכך אי בעי יחיד למיקרי הלילא בראש חדש קרי ליה בלא ברכה ובדלוג.
<h2>דף כב.</h2>
נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ואפילו ישפילנה פסולה, דהדלקה עושה מצוה. אלא צריך לכבותה ולהדליקה במקום הראוי. ואפילו למטה מעשרה טפחים כשרה. והוא שתהיה גבוהה למעלה משלשה טפחים מן הקרקע.
נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח. היכא מנח לה, משמאל כדי (שתהו) [שתהא] מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. יש מי שאומר דבפתח שאין בו מזוזה ראוי להניח נר חנוכה מימין. ומנהגנו עכשיו שלא לחלוק בין זה לזה.
אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, שלא יהיו מצות בזויות עליו. כדתניא ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו. כתב הרב רבינו יצחק בר אבא מרי בחבור עשרת הדברות, דדוקא הרצאת מעות אבל תשמיש דמצוה שרי, וכן דעת ה"ר זרחיה. אך הראב"ד כתב שאסור כל תשמיש ואפילו דמצוה, מדאמרינן נר שבת ונר חנוכה נר שבת עדיף משום שלום ביתו, ואם איתא נעביד נר חנוכה וניכול לאורה דאכילת מצוה היא ומקיימין תרוייהו, אלא ודאי כל תשמיש אסור. וטעמא דמילתא, דכל תשמיש בזוי מצוה הוא, דכיון דצריך פרסומי נסא אי משתמש לאורה ליכא פרסום. ועוד ראיה מדאמרינן [כ"א ע"ב] מדליקין נר חנוכה בפסול שמנים אפילו בשבת. וכן נראה.
מדליקין מנר לנר. פירש ה"ר אברהם ב"ר יצחק דוקא משרגא דמצוה לשרגא דמצוה, אבל על ידי קינסא אסור. ובהשלמה כתוב דאפילו בקינסא שרי. ומתירין מבגד לבגד. נראה לפרש שיתיר הקשרים כולן, ויתלה החוטין בבגד השני, ויחזור ויקשור הציצית כהלכתו. אבל אם יחתוך הכנף ויוציא הציצית שלם, וירצה לחתוך מעט מכנף הבגד השני שיכניס שם הציצית ויתפרנו אחר כך, נראה שאסור משום תעשה ולא מן העשוי.
וגורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
<h2>דף כב:</h2>
היה תופס נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום. מאי טעמא, הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה. הדליקה מבפנים והוציאה מבחוץ לא עשה כלום, מאי טעמא, הדלקה עושה מצוה ולא הנחה.
<h2>דף כג.</h2>
עששית שהיתה דולקת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה, שהדלקה עושה מצוה. נר חנוכה שהדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום, וכל שכן גוי, דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה עושה מצוה, והני לאו בני מעבד מצוה נינהו. כתב ה"ר יצחק בר' אבא מרי דדוקא קטן שלא הגיע לחנוך, אבל קטן שהגיע לחנוך שרי, כיון דמצוה דרבנן הוא, וצ"ע. אבל אשה ודאי מדלקה, דנשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס, פירוש הנס שגזרו יונים על כל הבתולות הנשואות שיבעלו תחלה להגמון, ועל ידי אשה נעשה הנס. אכסנאי חייב בנר חנוכה, ומשתתף בפריטי בהדי אושפיזיה. ואי אינסיב לא צריך, דהא מדלקי עליה בגו ביתיה. ואי פתח בבא לנפשיה מחייב לאדלוקי בין נסיב בין לא נסיב משום חשדא, פירוש דלא גרע מחצר שיש לו שני פתחים משתי רוחות.
המדליק נר חנוכה יום ראשון מברך שלש, והרואה מברך שתים. מכאן ואילך המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת. והני מילי רואה שלא הדליק ואינו עתיד להדליק הלילה, כגון מי שאינו בעירו. ואע"ג דמדלקי עליה בגו ביתיה, מכל מקום כיון שאינו יכול לשמוע הברכות, יברך בראותו שעשה נסים ושהחיינו יום ראשון, ויום שני שעשה, וכן באינך יומי. ויש שכתבו הפך סברא זו, דמי שמדלקי עליה בגו ביתיה פטור מכולן. ולא נראה כן לפי שקול הדעת, גם לפי לשון הגמרא, כי אם יפטר מן ההדלקה למה יפטר משאר הברכות אחר שלא שמע. ועוד הרואה מברך שתים קאמר סתמא קאמר לא שנא מדלקי עליה בגו ביתיה ולא שנא לא מדלקי. אבל אם עתיד להדליק, הרי יפטר בברכותיו כשידליק, ומצוה לו לכנסן. וכן אם הדליק כבר נפטר. מאי מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר חנוכה ושעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ושהחיינו.
כתב רבינו בהשלמה דספק דדבריהם היכא דהוי פלגא ופלגא בעי ברוכי דטעמא הוא בדמאי משום דבדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הן ולכך אין מברכין עליו והילכך מברכין על כסוי דם כוי, עד כאן. והר"ם כתב דבספק אין מברכין. ואי קשיא לך היאך מברכין על יום טוב שני של גליות, איכא למימר כדמפרש טעמא בגמרא כי היכי דלא לזלזולי ביה. ובספק קרא קרית שמע ספק לא קרא, קיימא לן חוזר וקורא בברכות. איכא למימר נמי משום חומרא דקרית שמע, דלא גרע מיום טוב שני. דע כי כל ספיקא דאורייתא קרינן ספק דדבריהם. ולכך מקרי ספק דדבריהם מפני שחכמים הזהירו על הספק, וחייבו עליו לחומרא. כגון כסוי דם הכוי והפרשת דמאי, וכן כל כיוצא בזה.
חצר שיש לה שני פתחים צריכין שתי נרות. והני מילי משני רוחות, אבל מרוח אחת לא צריך. והני מילי בזמן שהיו מדליקין מבחוץ, אבל עכשיו שאנו מדליקין מבפנים לא צריך, שהרי הנכנס רואה הנר.
<h2>דף כג:</h2>
נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם. פירש רש"י שיש לה מלמעלה. מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואפילו לאחד אינה עולה. כתב ה"ר יצחק בר' אברהם דדוקא שלא הרחיק הפתילות זו מזו, אבל אם הרחיקם זו מזו עד כאצבע דלא דמו למדורה לא צריך לכפיית כלי.
נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, וכן נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף [משום שלום ביתו. נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף] משום פרסומי נסא. הרגיל בנר חנוכה הויין [לו] בנים תלמידי חכמים. הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה. הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה. הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין. וכל זה מדה כנגד מדה. רב הונא הוה רגיל דחליף אפתחא דבי אבין נגרא חזא דהוו רגילי בשרגי, פירוש נר שבת ונר חנוכה, שהיו עושין אותם בהדור. אמר גברי רברבי נפקי מהכא, נפוק מינייהו רב חייא בר אבין ורב אידי בר אבין. דביתהו דרב יוסף מאחרא ומדלקא, אמר לה רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן וגו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, סברא לאקדומי אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. ובערב שבת של חנוכה נראה שראוי להדליק נר שבת קודם, כיון דעדיף כדאמרינן לעיל. ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואחר כך ידליק נר חנוכה. ואע"פ שהדליק של שבת לאו קבלת איסור מלאכה הוא כיון שדעתו להדליק אחריה נר של חנוכה. וה"ר יצחק בר' אבא מרי כתב הפך סברא זו. וכבודו במקומו מונח, והעיקר כמו שכתבנו. ונהגו להדליק בבית הכנסת. ובערב שבת מדליק קודם שיתחיל תפלת המנחה, ובמוצאי שבת מדליקין אחר שמשלים סדר קדושה, ואחר כך מבדיל על הכוס, וכן כתב הראב"ד.
ובכל יום משמונת ימי חנוכה אחר תפלת יוצר מוציאין ספר תורה, וקורין בפרשת נשא. הראשון קורא בברכת כהנים עד ואני אברכם, והשני קורא ויהי ביום כלות משה עד יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. והשלישי קורא ויהי המקריב ביום הראשון עד סוף הפרשה זה קרבן נחשון בן עמינדב. ביום השני הראשון קורא ביום השני עד מלאה קטורת, והשני קורא פר אחד בן בקר עד סוף הפרשה, השלישי קורא ביום השלישי. ביום השלישי קורין על סדר זה, הראשון והשני בפרשת ביום השלישי, השלישי קורא בפרשת ביום הרביעי. וכן בכל יום על סדר זה. בום שמיני הראשון קורא ביום השמיני, והשני והשלישי מסיימין כל הסדר עד פרשת בהעלותך. ויש נוהגין לקרות גם פרשה ראשונה של בהעלותך. ומנהג נרבונה שקורא הראשון ביום ראשון מתחלת פרשת ברכת כהנים עד זה קרבן נחשון, והשני קורא ביום השני עד סוף הפרשה, והשלישי קורא ביום השלישי עד סוף הפרשה. ביום השני קורא ראשון ביום השני עד מליאה קטורת, והשני משלים הפרשה, והשלישי קורא פרשת ביום השלישי כולה. ועל זה הדרך בשאר הימים. בשבת של חנוכה מוציאין שתי תורות, וקורין שבעה בפרשת היום, והמפטיר בנשוא, ומפטירין בנרות דזכריה. ואי מקלע שתי שבתות, שבת ראשונה נרות דזכריה, שניה נרות דשלמה. וכד מקלע ראש חודש טבת בחול, מוציאין שתי תורות, וקורין שלשה בראש חודש, הראשון קורא בפרשת צו עד רביעית ההין, והשני עד ובראשי חדשיכם, והשלישי קורא פרשת ובראשי חדשיכם, והרביעי בחנוכה [מגילה כ"ט ע"ב]. ואי מקלע בשבת מוציאין שלש תורות, וקורין באחד ששה בענינו של יום, השביעי בראש חדש, והמפטיר בשל חנוכה, ומפטיר בנרות דזכריה [שם ל"א ע"א]. ואע"ג דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, יש לומר דמשום פרסומי נסא וחבוב היום ראוי להקדים ההפטרה. ועוד יש לומר דמשום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם קורא השביעי בראש חודש קודם שיקרא בשל חנוכה ואחריו קורא המפטיר בשל חנוכה, וכיון שקורא בשל חנוכה מפטיר בשל חנוכה. דלעולם בענין שקורא המפטיר בתורה באותו ענין קורא בהפטרה, שהרי כשקורין בשבת שתי פרשיות כגון פרשת ויקהל ופרשת אלה פקודי מפטירין בהפטרה של פרשה שניה. והטעם מפני שהמפטיר קורא בתורה בפרשה שניה קורא באותה הפטרה.
דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן. דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן. דדחלי מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן. וכל אלו הן מדה כנגד מדה דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן שרחמיו עליהם דכתיב [תהלים ק"ג] כרחם אב על בנים, וגם בנים ירחמו אותו שחייבין לו בחמשה דברים כדאמרינן [קדושין ל"א ע"ב] מוציא ומכניס מאכיל ומשקה ומלביש. דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן, שחייבין בכבודו כדאמרינן במדרש תהלים [פ"ז] ואבי ראה גם ראה [שמואל א', כ"ד] מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו, וגם הוא דרכו של אדם שיכבד חתנו לאהבת בתו. דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, שייראו בני העולם ממנו כדכתיב את י"י אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים [פסחים כ"ב ע"ב].
ולא בשמן שריפה. מאי היא, שמן תרומה שנטמאה, ואמאי קרי ליה שמן שריפה, הואיל ולשריפה עומד. וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיקינן לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. וכתוב בהשלמה ושמעינן מינה שאע"פ שאין טורח בביעור כלל אין מבערין קדשים ביום טוב, שלא תחלוק בביעור. אי נמי כיון דביעור קדשים מצות עשה היא, לכם ולא לגבוה קרינן ביה. ואפילו למאן דאמר [ביצה י"ט ע"א] נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, הני מילי שלמים דאיכא בהו אכילת הדיוט, וכי קא שחיט (לדעתא) [אדעתא] דהדיוט קא שחיט, אבל ביעור אע"פ שמסיקו תחת תבשילו אדעתא דביעור קא עביד, ולכם ולא לגבוה קרינן ביה. ובזה הדרך הלך הרב ר' אשר דודו. והיינו דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, ולא אמרינן יפרישנה ויתננה לכלבו, מפני שאין מבערין קדשים ביום טוב אפילו מידי דלית ביה טרחא. והרב בעל המאור כתב שאין לו לתתה לכלבו, דתרומה טמאה כקדשים טמאים היא, ובעי שריפה ולא דבר אחר. ואם יין הוא שאינו ראוי לשריפה, בעי זילוף [פסחים כ' ע"א] שהוא כקבורה. ומיהו רש"י כתב בפרק מפנין [קנ"ו ע"ב] שיכול ליתנה לכלבו.
<h2>דף כד.</h2>
של חנוכה בברכת המזון אינו מזכיר, כלומר אינו חייב להזכיר. ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. ומנהגנו עכשיו להזכיר. ושל ראש חדש כיון דמדאורייתא הוא צריך להזכיר בברכת המזון, דתניא ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון, פירוש בבונה ירושלים. וכי אמרינן דערבית מחזירין, דוקא בחולו של מועד, אבל בראש חדש לא, שאין מקדשין החדש בלילה. וכן כתב הרי"ף בפרק תפלת השחר. וימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ואין בהן הזכרה בברכת המזון. מהא שמעינן דמי שטעה ולא אמר עננו בתפלת התענית אין מחזירין אותו. ומי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ובפורים אין מחזירין אותו, שאין מחזירין אלא ביום שיש בו קרבן מוסף. וצריך להזכיר של חנוכה במוספין, דאע"ג דלית ביה מוסף, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות, כדאמרינן ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהמתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בחמש תפלות. וכן המפטיר בנביא בראש חודש שחל להיות בשבת צריך להזכיר של ראש חודש. וכן המפטיר בנביא במנחה ביום הכפורים שחל להיות בשבת צריך להזכיר של שבת.
<h2>דף כד:</h2>
יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלא שבת אין שליח צבור יורד לפני התיבה ערבית ביום טוב. ואע"ג דאמרינן לעיל יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, הכא בשבת דין הוא דלא צריך שליח צבור לירד לפני התיבה, ורבנן הוא דתקון משום סכנה. אבל התם ביום הכפורים יום הוא שנתחייב בחמש תפלות. ורבינו יעקב כתב דאע"ג דקיימא לן האי טעמא דיום הוא שנתחייב בחמש תפלות, אפילו הכי המפטיר בנביא בשבת דראש חודש אינו צריך להזכיר של ראש חודש, דלא דמי מפטר בנביא לתפלה דאמרינן מי דמי התם נביא בראש חודש ליכא הכא איתיה ערבית שחרית ומנחה, וטעם המפורש בגמרא לא מצינן לדחוייה, השלמה. וכן מנהג נרבונה.
<h2>דף כה:</h2>
אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, גזירה שמא יניחנה ויצא. פירוש מפני שריחו רע והדלקת נר בשבת חובה. אבל רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות, ואיכא דאמרי מצוה, שכך היה מנהגו של ר' יהודה ב"ר אלעאי ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ בה פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין (המצויירין) [המצוייצין] ודומה למלאך י"י צבאות. אין מדליקין בצרי, מאי טעמא, מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו, ועוד מפני שהוא עף.
כתוב בהשלמה, דהא דאמרינן גבי סדין בציצית, גזירה משום כסות לילה, פירושו כסות המכסה בו בלילה, ואפילו מיוחד ליום, דקיימא לן [מנחות מ"א ע"א] ציצית חובת גברא הוא, דמברכינן להתעטף בציצית ולא מברכינן בעשייתו לעשות ציצית. שכל מצוה שעשייתה היא גמר מצותה, כגון מילה והדלקת הנר וכיוצא בהן, צריך לברך על עשייתה. וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה, כגון סוכה ולולב וציצית לדידן דקיימא לן דחובת גברא הוא, אין מברכין על עשייתה. והכי איתא במסכת מנחות פרק התכלת [שם מ"ב ע"א]. והא דגרסינן בירושלמי [סוכה פ"א ה"ב] דהעושה סוכה לעצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה ליתא, דאגמרא דילן סמכינן. ומאי דפריש רש"י, כסות לילה, המיוחד ללילה, אליבא דמאן דאמר חובת מנא הוא דקאמר הכי, ולא קיימא לן הכי. והרי"ף פסק דחובת גברא הוא, כלומר כשלובש טלית של ארבע כנפות חייב בציצית, אבל אם אינו לובשה פטור, דכלי קופסא פטורין מן הציצית. והתכלת אינה מעכבת את הלבן [מנחות ל"ח ע"א]. עד כאן מן ההשלמה.
<h2>דף כו.</h2>
אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בערב שבת. מאי טעמא, אמר קרא ואני נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך. אין מדליקין בנפט לבן בחול, ואין צריך לומר בשבת, מפני שהוא עף. אבל בשאר שמנים מדליקין, כגון שמן שומשמין ושמן צנונות ושמן דגים ושמן פקועות ונפט שאינו לבן ושמן אגוזים וכיוצא באלו. פקועות, פירש בערוך הן כמו אבטיחין קטנים, והן מרין ועושין מהן שמן. ויש מפרשים דלועין מדבריות. מכל מקום מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית בלבד במקום שהוא נמצא.
<h2>דף כז:</h2>
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. וצמר גפן שמדליקין בו לאו יוצא מן העץ הוא אלא מן הפרי. וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, כלומר אם עשה אוהל מהן אינו מקבל טומאה אלא כלים שבתוכו וכיוצא בהן, אבל לא האהל, אלא אם כן היה האהל מפשתן, כגון שעשה ממנו יריעות ועשה מהן אוהל.
<h2>דף כח:</h2>
פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה טהורה ומדליקין בה. אוקימנא בגמרא דלהכי אמר טהורה דמיירי בבגד שיש בו פחות משלשה טפחים על שלשה, אבל יש בו שלש על שלש אצבעות או יותר עד פחות משלשה טפחים, ובין שתלאו בבגדו בין הניחו אחורי הדלת לאו מוכן הוא, ולפיכך טהורה. אבל אם הניחו בקופסא ודאי מוכן הוא ומקבל טומאה, ואע"פ שחזר והתקינו לפקק בו המרחץ ולנער בו את הקדרה שהן מעשה מוך בעלמא ודבר שאינו מקבל טומאה הוא, לא בטיל ליה מתורת בגד, ולא מפקא ליה ההיא תקנתא מתורת בגד, וטמא. אבל אם זרקו לאשפה טהור, דהא בטליה. וקפול דפתילה מפיק לה מתורת בגד, ואע"פ שלא הובהבה, ולא חיישינן דילמא ממליך ופשיט לה. וכן מדליקין בה אע"פ שלא הבהבה, ואע"פ שאינה דולקת יפה כל כך כאילו הבהבה מותר דמכל מקום יפה הוא דולקת וליכא למיחש שמא יטה.
<h2>דף כט.</h2>
מסיקין בכלים ובשברי כלים, וכן מסיקין בתמרים, אכלן מסיקין בגרעיניהן. מסיקין באגוזים, אכלן מסיקין בקליפיהן. והני מילי בשבת, וכגון שהוצרך לחולה שיש בו סכנה יכול להסיק באלו אע"פ שיש עצים אחרים מוכנין לפניו, דקיימא לן [ביצה ב' ע"א] דבשבת ליכא איסור מוקצה. אבל ביום טוב אין מסיקין לא בשברי כלים ולא בגרעיני תמרים ובקליפי אגוזים שאכלן ביום טוב, לפי שמערב יום טוב היו מוקצין מלהסיקן על גבי האוכל. וכן הכלים השבורים, ולא היו עומדים לכך, והשתא הוו להו נולד ואסור ביום טוב. אבל שלמים, כיון דמטלטל להו לצורך תשמישו או לצורך אכילה, מטלטל להו להסקה. ופריך בגמרא, בכלים נמי כיון דאסיק בהו פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך, ומשני דעביד כדאמרינן גבי עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב, שמרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה, הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין. ואע"ג דקיימא לן [שם ד' ע"ב] כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ואפילו בדרבנן, הני מילי כי איתיה לאיסורא בעיניה, אבל הכא מקלא קלי איסורא. ובפרק קמא דיום טוב הארכנו בזה. וכתב הר"ם פרק שני בהלכות יום טוב, ויש נסחאות שיש בהן שאם אכלן מערב יום טוב שאין מסיקין בקליפהן שהרי הוקצו, ואם אכלן ביום טוב מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל, עד כאן. וצריך עיון נסחא זאת, דכיון שאכלן מבערב בודאי הקליפין הוכנו להסקה ממילא, ואמאי אין מסיקין בהן ביום טוב.
ותמרי ארמייתא, הואיל וחזיאן אגב אמייהו, שדי קשייתא לחיותא בתר דאכיל תמרי. פירוש ארמייתא, דאינן מתבשלות יפה, ואין האוכל נפרש מהן לגמרי, ונשתייר ממנו בגרעינין. והילכך חזו לאדם אגב אמייהו, דהיינו האוכל שנשאר בהם. והרי"ף פירש [פרק נוטל] שהן רכין ונאכלין עם התמרים עצמן, ופרסייתא קשין (פרק נוטל) ואפילו ביום טוב דאית לן מוקצה שרו. אבל פרסייתא בשבת שרו דלית לן מוקצה, אבל ביום טוב אסירי, ואין מסיקין בגרעיניהן. כך פסק בהשלמה פרק נוטל [קמ"ג ע"א]. מיהו אגב ריפתא שרי לטלטולינהו אפילו ביום טוב. ואע"ג דקיימא לן [קמ"ב ע"ב] לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי כשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב ככר או תינוק, אבל היכא שאוחז הככר ומטלטל הגרעינין אגב הככר שרי. וכי תימא מאי שנא מכלכלה והאבן בתוכה, דאמרינן [קמ"ב ע"א] דהויא כלכלה בסיס לדבר האסור אע"פ שאוחז הכלכלה, וכן תרומה טמאה בפרק נוטל [קמ"ג ע"א]. אית למימר שאני התם דהוה בה האבן או התרומה הטמאה מערב שבת, ולפיכך נעשה בסיס לדבר האסור. אבל הכא שלא היה שם מערב שבת ובשבת נמי לפי שעה הוא, אינו נעשה בסיס לדבר האסור. ואע"ג דמטה שש עליה מעות אסור לטלטלה אע"פ שלא היו עליה כל בין השמשות [מ"ד ע"ב], שאני מעות דחשיבי ולא בטלי לגבי מטה. ותדע דהכי הוא דכל דבר איסור שנפל בשבת על דבר היתר לא אמרינן נעשה בסיס לדבר האסור, דהא אמרינן בפרק מי שהחשיך [קנ"ד ע"ב] היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' עד הא קא מבטל כלי מהיכנו, ומשני בשליפי זוטרי. ואם היה בסיס לדבר האסור, אף שליפי זוטרי נמי מבטל כלי מהיכנו, שהרי אינו יכול לשמטן מתחתיו דעד כאן לא שרינן בכלכלה והאבן בתוכה וכיוצא בו במטה על צדה ובמעות דנוער את (הכלי) [הכר] והן נופלות אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. אלא לאו ש"מ מיניה דבדבר אסור שנפל על גבי היתר בשבת לא אמרינן נעשה בסיס לדבר האסור. ושאני מעות דחשיבי לגבי מטה כדפרישית. השלמה בפרק נוטל [קמ"ג ע"א] עד כאן. ותו גרסינן התם דאיכא מאן דמטלטל להו אגב ליקנא דמיא, אי נמי עביד להו כגרף של רעי, או זריק להו בלישניה או זריק להו אחורי המטה.
<h2>דף כט:</h2>
לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, גזירה דילמא אתי לאסתפוקי מיניה. ואם חברה היוצר מתחלה מותר. ואם חברה בסיד ובחרסית מותר, דכעין יוצר הוא. לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת, פירוש דילמא אתי לאסתפוקי מיניה.
כתוב בהשלמה אבין צפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מרבי יצחק בן אלעזר, אמר ליה [אי שתיקנא לך כדקא שתקי חבריא לר' יהודה נפיק מיניה חורבא] גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. ובפרק המצניע [צ"ה ע"א] גרסינן אמימר שרא זילחא במחוזא, אמר טעמא מאי אסרי רבנן דילמא א(ש)תי לאשוויי גומות, הכא ליכא גומות. ואם כן קשיא היכי גזרינן עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. ואית למימר שאני גרירה מזילחא, שגרירה נשמע הקול למרחוק, ומאן דשמע סבר לאו ביתא דשישא הוא, מה שאין כן בזילחא. אי נמי התם כולה מחוזא הוה ביתא דשישא, ולא גזרינן עיר זו אטו עיר אחרת, אבל בעיר אחרת גזרינן. ויש לומר דפליגי אהדדי. וזהו שלא כתב הרי"ף הא מילתא דעיליתא דשישא. עד כאן מן ההשלמה. וחזר בו רבינו, דהא קיימא לן גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, לא שנא גדולים ולא שנא קטנים. ואע"ג דקטנים אפשר בלא גרירה, שיגביהם ויטלטלם ממקום למקום, אפילו הכי לא צריך, ומותר לגררם לכתחלה, דקיימא לן [צ"ה ע"א] דבר שאין מתכוין מותר. והרי"ף כתב בפרק המצניע [שם] דהאידנא שרי אפילו לכתחלה, גבי רבוץ הבית בשבת. והילכך בין גרירה בין זילחא לא שנא עיליתא דשישא ולא שנא עיליתא דלאו שישא הכל מותר אפילו לכתחלה. ואע"ג דאמרינן בפסיק רישיה ולא ימות דאסור, הכא לאו פסיק רישיה הוא לא במרבץ ולא אפילו במכבד (בפרק כל הכלים), וכן כתוב בהשלמה בפרק המצניע [שם]. אבל לדעת רש"י [בפרק כל הכלים] מרבץ לאו פסיק רישיה הוא, אבל במכבד פסיק רישיה הוא. והר"ם כתב בפרק אחד ועשרים שכבוד אסור כדעת רש"י, ואינו מותר אלא בקרקע שהוא רצוף באבנים דליכא למיחש שמא ישוה גומות. אך בהא דגרירה פסק להתיר בפרק קמא, וכן בזלוף פסק להיתר פרק אחד ועשרים. ומכל מקום בכלים קטנים דאפשר להו שלא בגרירה אע"ג דמותר בגרירה לכתחלה, שפיר דמי למיעבד כצנועים, כדאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. וגם זה השמיט בהשלמה.
המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור. סוגיא דשמעתא אם חולה שיש בו סכנה הוא מותר לכבותו לכתחלה, ואם חולה שאין בו סכנה לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור דקיימא לן [כ"ט ע"א] כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וה"ר משה כתב בפרק א' שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וזה לשונו, כל העושה מלאכה וכו'.
כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה פטור בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פירוש ונדלקת על ידי זה יפה. ובפתילה שצריך להבהבה, משום דקא מתקן מנא.
<h2>דף לא:</h2>
על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. בשעת לידתן מאי טעמא, היא קלקלה בחדרי בטנה תלקה בחדרי בטנה. חלה והדלקת הנר מאי טעמא, אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם.
<h2>דף לב.</h2>
ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה נתתי בכם שקרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם משמרים אותה מוטב ואם לאו אני נוטל נשמתן מהן. מאי שנא בשעת לידתן, נפל תורא חדדו סכיני. וגברי היכא מיבדקי, בשעה שעוברין על הגשר, או כעין גשר, כלומר במקום סכנה. ירושלמי [פ"ב ה"ו], ושאל לו במשפט האורים [במדבר כ"ז], באורים אין כתיב כאן אלא במשפט מלמד שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. לעולם אל ילך אדם במקום הסכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, מאי קראה דכתיב קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. וכל דרשות הגדות האלו כתובות במועד קטן פרק בתרא מקצתן, ומקצתן בהלכות יומא.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. מנא הני מילי, אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, שלום זה הנר שהוא שלום הבית, ופקדת נוך זה עירוב, שפוקד נוהו באיזה מקום יטלטל וכמה יהא הליכתו, ולא תחטא זה המעשר דכתיב [במדבר י"ח] ולא ישאו עליו חטא וגומר. וצריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. גרסינן בגיטין פרק קמא [ו' ע"ב], לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות בישראל. כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי שלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת.
ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות, אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. אוקימנא דמערבין עירובי חצירות, אבל לא עירובי תחומין. ירושלמי [בשלהי פרקין], הדא דאת אמר בעירובי חצירות אבל עירובי תחומין דבר תורה הן.
אמרו לו שנים צא וערב עלינו, אחד עירב עליו מבעוד יום, ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב. וכי תימא מה נפשך, אי בין השמשות יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני, אי בין השמשות ליליא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני. בין השמשות ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. ואע"ג דקיימא לן [ח' ע"ב] דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, וכן פסק הרי"ף במסכת עירובין [ל"ב ע"ב], ואם כן קשיא היכי פסקינן הכא שאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות דהא משום שבות הוא. איכא למימר שאני תחלת עירוב כיון דמקניא ביתא הוא אין מערבין בין השמשות [אפילו לר']. אי נמי הכא מיירי בשעירב ברגליו שמערבין אפילו בדבר הרשות, שלא אמרו אין מערבין אלא לדבר מצוה אלא בעירוב פת, וכי אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, הני מילי בעירוב שהוא לדבר מצוה אבל בדבר הרשות איכא למימר דגזרינן, השלמה.
מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשכה, פירוש דבר שאינו מוסיף כגון כסות ופירות וכנפי יונה וכיוצא בהן לא התירו להטמין בהם אלא מבעוד יום. אי נמי בספק חשכה ספק לא חשכה, דמדתנן ספק חשכה ספק אין חשכה מערבין וטומנין את החמין מכלל שאם חשכה ודאי אין טומנין בהן את החמין. ומשני גזירה שמא יטמין ברמץ, ואתי לחתויי בגחלים. ורש"י גריס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשכה גזירה שמא ירתיח, אי הכי בין השמשות נמי נגזר, סתם קדירות בין השמשות רותחות הן.
<h2>דף לד:</h2>
מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף אפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח. פירש רי"ף הא דתנן [מ"ז ע"ב] במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול גזירה שמא ירתיח, אי הכי בין השמשות נמי לגזר פירוש נגזר אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אבל בדבר המוסיף ודאי אי מבעוד יום אסור כל שכן בין השמשות. ומשני סתם קדירות בין השמשות רותחות הן, כלומר וליכא למגזר שמא ירתיח. אך הר"ם כתב דבבין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף. נראה שהוא כמפרש אי הכי בין השמשות נמי נגזר שלא יטמין בדבר המוסיף, וצ"ע.
בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומרא לשני ימים. ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה. הילכך משתשקע החמה איקדש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה. כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה. לא כוכבים שנראין ביום ולא כוכבים קטנים שנראין בלילה אלא בינוניים. אמר ליה רבה לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אי איכא שמשא ארישא דדיקלי אדליקו שרגא. ביום המעונן במתא חזי תרנגולי בדברא חזי עורבי. וכתוב בהשלמה קיימא לן משתשקע החמה בין השמשות. ושיעור בין השמשות שלשה חלקי מיל. והא דאמרינן בפסח שני בפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ד ע"א] ששיעור בין השמשות משתשקע החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין, התם משמע משמתחלת החמה לשקוע, הכא לאחר גמר שקיעתה. אך הר"ם כתב משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום. ולא הזכיר בזה שיעור אחר, לא מג' מילין ולא מד'. נראה שהלך בדרך הרי"ף. אלא שצריך עיון איך לא כתב כוכב אחד יום שנים בין השמשות, שהרי כתב זה הרי"ף. וצריך עיון שני השיעורין האלו, כיון דאמרינן דמשתשקע החמה בין השמשות היאך נאמר כוכב אחד יום. ואפשר דתרווייהו חד שיעורא הוא.
כתוב בהשלמה, לפום סוגיא דהתם אית לן לפרושי דהאי דאמרינן שמא יחתה בגחלים, שמא יתכוין להעביר. שאם אינו מתכוין להבעיר אין החתוי אסור אלא משום טלטול, ודבר שאין מתכוין מותר. ובפרק כל הכלים נמי הכי משמע דלאו פסיק רישיה הוא ואין בחתוי גחלים איסור אלא משום טלטול, דגרסינן התם [קכ"ג ע"א] פגה שהטמינה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה אלא תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן.
<h2>דף לה.</h2>
חלתא בת תרי כורי אסור לטלטלה, דתנן כוורת הקש וכורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אע"פ שיש להם שולים והן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש טהורים. ולא מצאתי זה בספר הר"ם.
<h2>דף לה:</h2>
שש תקיעות תוקעין ערב שבת, תקיעה ראשונה נמנעו העומדין בשדה. גרסינן במסכת כריתות בסוף פרק ספק אכל, החותה גחלים בשבת חייב חטאת, מוקים לה התם כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן, וסבירא לן דבר שאין מתכוין מותר, והילכך אינו חייב אהבערה אלא אכבוי לחוד. החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן פטור, דקיימא לן מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
<h2>דף לו.</h2>
מטלטלין את השופר, דהואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק הוה ליה כדבר שמלאכתו לאיסור דעלמא, שמותר לצורך גופו ולצורך מקומו. ואפילו חצוצרות דלא דמו לדבר שמלאכתו לאיסור דעלמא, דהתם פעמים שעושה בו מלאכת היתר ולאו מוקצה הוא, אבל החצוצרות אינו עושה בו מלאכת היתר כלל, אפילו הכי מותר, דלענין שבת לית לן מוקצה כי האי גונא. אבל ביום טוב דאית לן איסור מוקצה אסור לטלטלן. וצריך עיון הא דחצוצרות, דאי הוי ככלי שמוקצה מחמת חסרון כיס, לדעת הר"ם אסור לטלטלן.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרוף אותו או עד שיתן את האפר. כתב הרי"ף, הילכך כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו, אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן משהין ואע"פ שאינה גרופה. ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, כגון לפדא דייסא ותמרי וכיוצא בהן. אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף לא. וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, בין בשל כל צרכו בין לא בשל כל צרכו. וכתוב בהשלמה, ואע"פ שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקר גזירתא דילמא אתי לחתויי בגחלים היא, וכיון דגרוף וקטום הוא ליכא למיגזר. ואם שכח ושהה על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה אסור, וכל שכן אם עבר ושהה במזיד, כדאמרינן [ל"ח ע"א] בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל והוא הדין לשוכח, משרבו המשהין במזיד ואמרו שוכחין אנו חזרו וקנסו אף על השוכח. אע"ג דלא דמי מבשל דקא עביד מעשה למשהה דלא עביד מעשה, אפילו הכי גזרינן במשהה דכל שכן דאתי לאיערומי משום דלית ביה מעשה. ואי עבר ושהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דבשיל כל צרכיה ומצטמק ויפה לו, הא מילתא אבעיא בגמרא ולא אפשיטא, וכתב רי"ף בחזרה דמותר דהא תיקו דרבנן הוא ותיקו דרבנן לקולא.
כתוב בהשלמה, רש"י ז"ל מפרש כולה מתניתין משום מוסיף הבל, שקש וגבבא אינו מוסיף הבל וגפת ועצים מוסיף הבל. ולפי פירושו מותר להטמין על גבי כירה גרופה או קטומה. ואע"ג דאמרינן בריש פרק במה טומנין [מ"ז ע"ב] קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. ומי גרעי גחלים קטומות מגפת של זיתים. אין גרעי וגרעי, דאילו גפת של זיתים מוסיף הבל, וזה מתמעט ומתעממים הגחלים. וזה הטעם אינו מספיק, שאנו רואין שהקדירה מעלה רתיחה בקטימת הגחלים, ואינה מעלה רתיחה בגפת. אלא יש לתת טעם אחר בדבר, שגפת של זיתים מגלה דעתו שרוצה בחמימות התבשיל. וזה מגלה דעתו שאינו רוצה בחמימותו, שהרי קוטם את הגחלים. והרב בעל המאור פירש גרוף לצד אחד. אבל אם גרוף לגמרי לא שנא תנור ולא שנא כירה מותר. [ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל דשהייה והטמנה תרתי מילי נינהו, ואין טעם השהייה מפני שמוסיף הבל אלא שמא יחתה]. ולפי פירוש רש"י ז"ל יש ראיה ממשנתינו להתיר החמין שלנו שטומנין על גבי כירה קטומה. אבל לפירוש רבינו חננאל אין לנו ראיה להתירו. אלא פוק חזי מאי עמא דבר, וכל דבר שהלכה רופפת הלך אחר המנהג. עד כאן ההשלמה.
<h2>דף לז.</h2>
אנטיכי אסור אע"פ שגרופה. קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה. והוא הדין נמי אם לא קטמה שסומכין לה. והא דקתני מחזירין לה, דוקא על גבה. אבל בתוכה אסור, השלמה.
תניא כירה שהסיקוה בגפת או בעצים סומכין לה, ואין משהין עליה אא"כ גרופה וקטומה. וגחלים שעממו או שנתנו עליהם נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה. שמעינן מהכא דתוכה וגבה הוא דאסור, אבל לסמוך שפיר דמי. וכל שהוא מותר לשהות מותר להחזיר אפילו בשבת. והוא שעודן בידו ודעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור. ואם הניחן על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור.
<h2>דף לח.</h2>
גרסינן בפרק מרובה [ב"ק ע"א ע"א] המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים, במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית. דקיימא לן מעשה שבת דרבנן, אבל מדאורייתא שרו דכתיב קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש. והילכך אזלינן לקולא ושרו לאחרים, ובשוגג נמי מקילינן גביה. גרסינן בשחיטת חולין פרק קמא [ט"ו ע"ב], שחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מאי טעמא, כיון דלא אפשר כזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. וכתוב בהשלמה בפרק זה לקמן [מ"ד ע"א], דדוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום, אבל אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור, משום דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא, כיון דקיימא לן דאית לן מוקצה מחמת איסור אפילו בשבת, עד כאן. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו.
<h2>דף לח:</h2>
ואיבעיא בגמרא תלאן במקל או הניחן על גבי מטה או פינן ממיחם למיחם מהו, ועלה בתיקו.
תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא אין סומכין לו, ואצ"ל שלא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופה נ"א כופח שהסיקוה בקש או בגבבא הרי היא ככירים בגפת או בעצים הרי היא כתנור, דהאי כופה נפיש הבלה מדכירה וזוטר מדתנור. ושמעינן מינה דכל מידי דלא בשיל כל צרכיה אסור לשהויי על גבי כופה, ואע"ג דגרופה וקטומה. אבל חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו שרי לשהויי על גבי כופה, מידי דהוה אכירה דאע"ג דאסור לשהויי עלה כי לא גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה אבל מידי דבשיל כל צרכיה שרי לשהויי עלה, הכא נמי לא שנא. ודוקא מצטמק ורע לו, דומיא דכירה, אבל מצטמק ויפה לו אסור. והיכי דמיא כופה והיכי דמיא כירה, כופה מקום ששופת קדירה אחת, כירה מקום ששופת שתי קדירות. וכתב רבינו בהשלמה [ל"ו ע"ב] בשם הרב ר' אשר דודו, שמתיר אף תנור אם היה גרוף וקטום. ונראין לו דבריו. אך כתב כי הרי"ף פסק לחומרא ואין לזוז מדבריו.
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. ולא יפקיענה בסודרים, פירש רש"י לא ישברה בסודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. גזירה שמא יטמין ברמץ, או שמא יזיז עפר ממקומו, פירוש והוי חופר. אין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח, ולא על גבי גג רותח, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור, וכולהו חדא גזירה הוא. גלגל חייב חטאת. קיימא לן המליח הישן וקוליאס האספנין הדחתן היא גמר מלאכתן. והא דתנן נותן הצונן בחמה בשביל שיחמו, בחמה שרי בתולדות האור אסור, ובתולדות חמה נמי אסור גזירה תולדות חמה אטו תולדות האור. מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, פירוש מערב שבת להחם (בצונן) [הצונן]. ובהשלמה פי' להקר המים חמין. אמרו להן חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה, ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה פירוש כל גופו. ומותרין בשתיה.
<h2>דף לט:</h2>
לא ישטף אדם כל גופו בחמין ובצונן מותר. והני מילי דבצונן מותר בקרקע אבל בכלי אסור. ובחמין אסור בין בכלי בין בקרקע. ודוקא חמי האור, אבל חמי טבריא שרי כדבעינן למימר קמן. חמין שהוחמו ערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו לא, ואפילו אבר אבר, ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, ואין צריך לומר חמין שהוחמו בשבת. ועוד מתבאר דין זה במסכת יום טוב.
<h2>דף מ.</h2>
מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת, למוצאי שבת רוחץ בו מיד. בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת. התחילו הבלנין להחם להם חמין בשבת, אסרו להן את החמין והתירו להם את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין והיו אומרין מזיעין אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריא. ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרין בחמי טבריא טבלנו. אסרו להם חמי טבריא והתירו להם את הצונן. ראו שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, וזיעה במקומה עומדת. ומי מערה דחמין נינהו אין רוחצין בהן לכתחלה, משום דמערה מטללא, כדאיתא פרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב] ונפיש הבלא דידיה, ואתי לידי זיעה, הכי איתא פרק חבית. כתב ה"ר יהונתן, דמי מערה הוחמו על ידי אדם מערב שבת. אך רש"י והר"ם ז"ל לא כתבו במי מערה אלא שהן חמין, ולא ביארו שהוחמו על ידי אדם. האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא.
<h2>דף מ:</h2>
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויבא ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו, פירש הר"ם ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. מיחם אדם אלונטית ומניחה על גבי בני מעים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחו על גבי בני מעים בשבת, ודבר זה אף בחול אסור מפני הסכנה. מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צנתן. מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר. היכי דמי יד סולדת בו, כל שכריסו של תינוק נכוה ממנו.
אמר רב יצחק בר אבדימי, פעם אחת נכנסתי אחר רבי בבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי. אמר לי טול בכלי שני ותן. ש"מ תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בשול, וש"מ כלי שני אינו מבשל, וש"מ הפשרו לא זהו בשולו. ורש"י גריס הפשרו זהו בשולו, ופירש הפשירו במקום הראוי לבשל. זה בשולו, דהא להפשר בעלמא בעי ואסר ליה.
המבשל בחמי טבריא פטור, אבל מכין אותו מכת מרדות מדרבנן. בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. דברים של קודש אסור לאמרן בלשון חול, דברים של חול מותר לאמרן בלשון קודש. פירוש בבית המרחץ. ולענין אפרושי מאיסורא אפילו בלשון קודש נמי שרי. פירוש אפילו בבית המרחץ ובית הכסא, דהא אמר ליה רבי לרב יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן. מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח לו קרקע, אמר לו אין מדיחין, לסוך לו קרקע, אמר לו אין סכין. פירש רש"י דילמא אתי לאשוויי גומות, כלומר בידים דאי לאו היכי הא קיימא לן [כ"ב ע"א] דדבר שאין מתכוין מותר.
לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים אפילו עומדת בחצר. ואי אית לה גדודי שרי, מאי טעמא, דאי נמי עקר להו למיא הא איכא גדודי דמהדרי להו. ובהשלמה ורש"י פירשו דלית לה גדודי מיחזי כנהר, אבל אית לה גידודי מיחזי ככלי ומותר, שבנהר גזרו אין שטין ולא בכלי.
<h2>דף מא.</h2>
מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. פירש בהשלמה בין שנתנו בתוכו מים מערב שבת בין שנותנין בו מים בשבת, דליכא למיסריה לא משום שיחמו המים ולא משום צירוף. הכי דמי מוליאר הגרוף, מים מבחוץ וגחלים מבפנים. והוא של שלשה חרסים. ואם גרף הגחלים שרי. אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה בשבת. מאי אנטיכי בי דודי. ושל נחושת היא. ואין שותין הימנה בשבת מפני שנחושתה מחממה. פירש רבינו חננאל מוליאר כלי של חרס, אנטיכי של נחושת והוא חם יותר. והר"ם ז"ל פירש ששניהם של נחושת, אבל אנטיכי האש תחתיו, וזהו הוא מפני שנחושתה מחממה, פירוש שוליה, כדכתיב [יחזקאל ט"ז] יען השפך נחושתך. וכן במשנה [כלים פ"ח מ"ג] נחושתו של תנור. וטעמא דאין שותין ממנה בשבת, לפי שנחושתה חם הרבה, כאילו בכל עת יעשו האש תחתיה, והוה ליה כחמין שהוחמו בשבת. נראה מן ההשלמה לפרש דלא מבעיא שאין נותנין לתוכו מים בשבת מפני שמתחממין, דמפני צירוף ליכא דקיימא לן דדבר שאין מתכוין מותר. אלא אפילו נתן בו מערב שבת אסור, דהיה ליה כתנור שאסור אפילו גרוף וקטום אע"ג דליכא למיגזר הכא שמא יחתה. ירושלמי מוליאר אם אינו גרוף אסור מפני שהגחלים נוגעות בגופו, ומפני שהרוח נכנסת בו והגחלים בוערות, ומפני שעשוי פרקים פרקים מתיירא שמא נתאכל דבוקו ומוסיף בו מים. אנטיכי מפני שמתחממת מכותליה.
מיחם שפנהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים, או לתוך הכוס, כדי להפשירן, בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר. במה דברים אמורים בכוס, אבל באמבטי לא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין. ומיחם שפנה ממנו מים נותן לתוכו מים, ולא אמרינן שהוא מצרף, דדבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר. ולא שנא שיעור להפשיר ולא שנא לצרף נמי מותר, כיון דדבר שאין מתכוין הוא. ואע"ג דפסיק רישיה הוא, איכא למימר דאפשר דלאו פסיק רישיה הוא, שמא לא ישהא שם המים כל כך. אי נמי כיון דאין מלאכה זו אסורה אלא מדרבנן אע"ג דפסיק רישיה הוא שרי לכתחלה. כן כתב הרב רבינו בפרק כלל גדול.
<h2>דף מב.</h2>
מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, ואפילו גחלת של עץ כיון דקיימא לן מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. הילכך כיון דשבות [הוא] שרי היכא דאיכא הזיקא דרבים. קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא. זהו דעת הרי"ף, וכן כתב ה"ר דודי שכך הוא דעתו ודעת הרי"ף, וכן כתב הראב"ד וה"ר מאיר בעל העזר וה"ר בעל העתים ורבינו חננאל. והר"ם אינו מתיר אלא בגחלת של מתכת, ופוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה, וצ"ע.
<h2>דף מב:</h2>
האלפס [ו]הקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירוש שהתבשיל בתוכה, דכלי שני אינו מבשל. אבל לא יערה מהאלפס לתוך הקערה שיש בה תבלין, דעירוי ככלי ראשון הוא. ורבינו שמואל כתב דעירוי ככלי שני הוא. והא דאמרינן בזבחים [צ"ה ע"ב] וכלי נחושת אשר תבושל בו ישבר, לרבות המערה, שאם עירה דבר רותח של חטאת בכלי טעון שבירה. ההיא לאו משום בישול הוא, אלא משום דבלע הכלי מן החטאת. והכי איתא בירושלמי שאם שפך רותחין על גבי תבלין מותר. ומקשי עלה מההיא דזבחים, ומשני הכי. השלמה, עד כאן.
ומלח אינו כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשיל, דצריכה מלחא בישולא כבשרא דתורא.
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנו מבעוד יום מותר, ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה, שאסור לבטל כלי מהיכנו. אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, דקיימא לן כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת. וכל שכן אוכלין, כדאמרינן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, ואע"פ שאינן ראויין לטלטל, ואפילו נתנבלה בשבת, כיון דלית ליה מוקצה לענין שבת. אבל ביום טוב אסור אי לא נתנבלה מערב יום טוב. ודוקא בדבר שמזונותן עליך, וטעמא דמילתא שאם [ב]את לאסור לטלטל אוכלין לצורך בהמתך תמות ברעב ובצמא והתורה אמרה [שמות כ"ג] למען ינוח שורך וחמורך כמוך, אבל בדבר שאין מזונותן עליך אפילו דבר הראוי לאדם אין נותנין לו, מפני שהוא טלטול שלא לצורך. והכי איתא פרק מי שהחשיך [קנ"ה ע"ב], השלמה עד כאן.
<h2>דף מג.</h2>
עוד מן ההשלמה, טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא. דלא אמרינן מגו אלא בדבר שאיסורו מן התורה כגון נר שהדליקו בו באותו שבת וכיוצא בו, אבל בדבר שאין בו איסורא אלא מדרבנן כגון הטבל לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ודוקא בפירות וכיוצא בהן, שהוא דבר הראוי לאכילה. אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה, אע"ג דליכא איסורא אלא מדרבנן, אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. וראיה לדבר ממה שהיו עליה מעות כל בין השמשות, שאסור לטלטלה אפילו אין עליה מעות, כדאיתא לקמן בפרקין. וסל שהיו בה אפרוחים כל בין השמשות שאסור לטלטלו אע"פ שאין עודן עליו, דאמרינן מיגו, ואע"ג דלא אסירי אלא מדרבנן, כיון דאין ראויין לאכילה. עד כאן. ובפרק קמא דיום טוב הארכנו עוד בדין מוקצה לבין השמשות.
<h2>דף מג:</h2>
מת המוטל בחמה, פירש רש"י ויש לחוש שמא ימהר להסריח. יניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק הופכו ממטה למטה. ואע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול, לגבי מת שרו ליה רבנן, כי היכי דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא. בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] הארכתי בדין טלטול המת.
והא דגרסינן בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] מענין פגה שהטמינה בתבן וחררה שטמנה בגחלים (תוחבין לה כוש) [תוחבן בכוש] או בכרכר והן ננערות מאליהן דאלמא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, פרקינן התם כי אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהן דומיא דמת, כאמרינן התם [קל"ה ע"א] בן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו דכמת דמי, אבל באוכלין שהוא צריך לאכלן בשבת טלטול מן הצד כי הא מילתא לא שמיה טלטול. וכתוב בהשלמה גבי מת להציל מן הדליקה, דהיכא דלא אפשר בטלטול מן הצד שרינן טלטול גמור משום דאי לא שרינן ליה אתי לכבויי. אבל בעלמא דומיא דמת לא. ואע"ג דאמרינן בפרק כל כתבי הקודש [קי"ז ע"ב] גבי גורם לכבוי, מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבוי, והכא גבי מת אמרינן אי לא שרית ליה אתי לכבויי, לא דמי, דהתם שהוא גורם לכבוי אתי למימר כיון דשרו רבנן [גורם] הוא הדין למכבה דגורם ומכבה שוין הן, ולא אתי למימר אי לא שרית ליה גורם לכבוי אתי לכבויי, שהרי מותר להציל על ידי כלים רקים שאין בהן מים [ק"כ ע"א]. ועוד יש הצלה אחרת, שהרי התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד [קכ"א ע"א]. או אפשר שיבואו גוים מאליהן ויכבו. ולפיכך אע"ג דקיימא לן דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אסור גורם לכבוי. ולכך אסרו לומר לגוי כבה [שם], ולא אמרינן אי לא שרית ליה אתי לכבויי, כיון שיש הצלות אחרות. אבל גבי מת לא שייך למימר אי שרית ליה טלטול מן הצד אתי לכבויי, שהכל יודעין שאסור הכבוי גדול מאיסור טלטול, אלא אמרינן מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול מן הצד אתי לכבויי מפני שהוא רואה את מתו שישרף אם לא יצילוהו. ועוד יש לומר שאדם בהול על מתו טפי מממונו, ולפיכך אמרו גבי גורם לכבוי אי שרית ליה וגבי מת אמרו אי לא שרית ליה, וגבי כיס אמרו בפרק מי שהחשיך [קנ"ג ע"א] נותן כיסו לנכרי ומשום טעמא דאי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שאין בו הצלה אחרת, מה שאין כן בדליקה שיש בו הצלות אחרות, ולפיכך לא התירו לומר כבה, השלמה, עד כאן. וכתב ה"ר משה פרק כ"ו וז"ל. וכל זה אינו צריך אליבא דהילכתא, דהא קיימא לן גורם לכבוי מותר בפרק כל כתבי הקדש [ק"כ ע"ב], ולא גזרינן גורם לכבוי אטו מכבה.
<h2>דף מד.</h2>
מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו. כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת שאע"פ שכבה אסור לטלטלו ואפילו לצורך גופו ולצורך מקומו, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות אפילו לצורך גופו איתקצאי לכולי יומא. דכיון דמשום מוקצה אסרינן ליה, בכל מאי דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. והיינו דאמרינן [מ"ה ע"א] מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואי לצורך גופו מותר ניחוש דילמא אתי לטלטולי לצורך גופו ונמצא שמשתמש במחובר לקרקע, אלא לאו ש"מ שבכל מאי דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. ומהאי טעמא נמי אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות בככר או תינוק אתקצאי לכולי יומא בככר או תינוק. ועוד שהרי אמרו [קמ"ב ע"ב] לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. ואע"ג דלענין שבת לית לן מוקצה, הני מילי במוקצה מחמת מיאוס ומוקצה לאוצר ולסחורה, אבל מוקצה מחמת איסור אית לן ואסור בשבת. וכן מוקצה מחמת חסרון כיס אסור דתנן [קכ"ג ע"ב] כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. אבל גרוגרות וצמוקין אסירי משום טעמא דאמרינן לקמן [מ"ה ע"א] בסמוך. ומוקצה למצותו, כגון אתרוג וסוכה.
פמוט שהדליקו בו בשבת אסור לטלטלו, לא הדליקו בו באותה שבת מותר לטלטלו דקיימא לן נר ישן מותר. ודוקא לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל מחמה לצל אסור כדין דבר שמלאכתו לאיסור. ואם לפי שעה הדליקו בו בחול ולא ייחדו לכך, אפילו מחמה לצל מותר, כדין מטה שהניח עליה מעות ולא ייחדה לכך שמותר לטלטלה אם לא היו עליה מעות כל בין השמשות. השלמה עד כאן.
<h2>דף מד:</h2>
מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין עליה מעות מותר לטלטלה בין ייחדה בין לא ייחדה. והוא שלא היו עליה כל בין השמשות, אבל היו עליה כל בין השמשות אסור, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והוה ליה כמוקצה מחמת איסור דאסור לטלטלו. ובפרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב] ביארנו עוד.
<h2>דף מה.</h2>
מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. מאי טעמא כיון דבשבת בדיל מיניה לא אתי לאישתמושי במחובר, ביום טוב דלא בדיל מיניה אתי לאישתמושי במחובר.
וגרוגרות וצמוקין אסורות משום מוקצה, ומפרש בירושלמי מאי שנא הני, הואיל ומסריחות בנתים. ואיכא למימר הואיל ואקצינהו בידים ולא חזו אסירי משום מוקצה. היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין לא יאכל עד שיזמין. אבל שאר מיני פירות מותר, דקיימא לן אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. וכן חטין שזרען בקרקע ובצים שתחת התרנגולות מותרין, דכשאר מיני פירות נינהו. ומפרש בירושלמי [ביצה פ"ד ה"א] מאי שנא הני, הואיל ומסריחות בינתים, כדכתיבנא לעיל.
<h2>דף מה:</h2>
קנה של תרנגולין אסור לטלטלו בשבת, דאינו עשוי אלא לתרנגולין. והני מילי כשהיו בו תרנגולין כל בין השמשות, שהוא מוקצה מחמת איסור. אבל אם לא היו בו תרנגולין כל בין השמשות מותר. ואם יש בה ביצה, פירוש שנולדה בשבת או ביום טוב, אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה, אסור, דאיסורה משום משקין שזבו כדאיתא פרק קמא דביצה [ג' ע"א].
<h2>דף מו.</h2>
מנורה בין ניטלת בידו אחת בין ניטלת בשתי ידיו מותר לטלטלה, ואע"פ שאדם קובע לה מקום, דהוה ליה ככילת חתנים שמותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת.
ואי אית בה חליות בין קטנה בין גדולה אסורה. ואי אית בה חידקי בין קטנה בין גדולה אסורה, דגזרינן משום דחליות. ואע"ג דקיימא לן במסכת יום טוב בפרק שני [ביצה כ"ב ע"א] אין בנין בכלים, אפילו הכי איכא איסורא דרבנן בשל חליות גזירה שמא יתקע. וכיון דחידקי דמי לחליות, גזירה דילמא אתי למטעי בין חידקי לחליות. והכי נמי משמע בפרק המוצא תפלין במסכת עירובין [ק"ב ע"ב] דאין בנין בכלים וגזרינן שמא יתקע. והא דאמרינן בפרק הבונה [ק"ב ע"ב] עייל שופיתא בקופינא דמרא חייב משום בונה, אלמא יש בנין בכלים, כתב הרב רבינו דודי נ"ר בהשלמה, שקבל מהרב אביו דלא אמרינן אין בנין בכלים אלא בכלי של חליות בזקיפתו או בחזרתו אבל העושה כלי מתחלתו דכולי עלמא יש בנין בכלים. והיינו דאמרינן בפרק המצניע [צ"ה ע"א] מגבן חייב משום בונה, ולא שנא אוכלין מכלים, אלא ודאי היינו טעמא דבעשיית כלי מתחלתו אמרינן יש בנין בכלים, והוא הדין לאוכלין. וה"ר אשר נראה שפוסק שיש בנין בכלים, וצ"ע. והר"ם כתב פרק אחד ועשרים דתוקע חייב משום בונה, ושמא יתקע הוא שמא יבנה. ורש"י פירש כן בפרק תולין [קל"ח ע"ב], וצ"ע דבפרק כל הכלים [קכ"ב ע"ב] פירש משום מכה בפטיש.
שרגא דמשחא ודנפטא נמי שרי לטלטולה, הואיל וחזיא לכסויי בה מנא. ואע"ג דצרורות שבחצר חזיאן לכסויי בהו מנא ואסור לטלטלן, התם ליכא תורת כלי עליהם הכא איכא תורת כלי עליה. ולא מבעיא לא כבתה דאסור לטלטלה, ולא משום טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כביא, דדבר שאין מתכוין הוא ומותר אפילו בדבר שיש בו איסור תורה. אלא דאמרינן הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, ואפילו לאחר שכבתה נמי אסור לטלטלה ואפילו על ידי ככר או תינוק, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, כדאמרינן לעיל. [מ"ד ע"א].
<h2>דף מז.</h2>
מחתה באפרה מותר לטלטלה. ולא משום קרטין, דאע"ג דחזו לעניים כיון דלעשירים לא חשיבי אסור לטלטלן כדאמרינן בגדי עניים לעניים, פירוש שלש על שלש למדרס, בגדי עשירים שהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס לעשירים, אבל דעניים לעשירים לא. ולא משום גרף של רעי, דגרף של רעי מגולה והאי מכוסה, וגרף של רעי מאיס והאי לא מאיס. אלא משום דקטמא גופה חזיא לטלטלה לכסות בה צואה או רוק, כדאמרינן בעלמא מטלטלין קנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שיברי עצים. וכיון דלא חשיבי לא אמרינן דהוי בסיס לשברי עצים. ודמי לכלכלה מליאה פירות והאבן בתוכה [קמ"א ע"ב] כיון דפירות חשיבי מן האבן שרי לטלטולה. וכן מטלטלין תרומה [טמאה עם] הטהורה ועם החולין, (ד)כיון דתרומה טהורה או חולין חשיבי מתרומה טמאה, ואי נמי כי הדדי נינהו לא הוי בסיס לדבר האסור, ולא דמי לשירי פתילה שאסור לטלטלה, דכיון דשירי פתילה חשיבי משמן ונר, הוו בסיס לדבר האסור. והני מילי בגלילא, פירוש שלא היו כלי פשתן מצויין להם ושירי הפתילה הם חשובין. ע"א שהשמן מצוי להם ואין השמן חשוב כנגד שירי הפתילה, השלמה.
מטלטלין קנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. וכתוב בהשלמה פרק נוטל, דהני מילי כגון שצריך למקומן, אי נמי לצורך גופו וכגון דלא סגי בנעירת האפר בלא שברי עצים. ובפרק נוטל הארכנו בזה.
מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחין של סקיבס לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור. ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת. ואם היה רפוי מותר.
<h2>דף מז:</h2>
נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות בשבת, ואין צריך לומר בערב שבת. ולא יתן לתוכו מים בערב שבת, ואין צריך לומר בשבת, מפני שהוא מכבה. ומפרש בגמרא מפני שהוא מקרב את כבויו. וגזרינן בערב שבת אטו שבת. ובפרק כל כתבי הארכנו יותר. ומה שנהגו עכשיו לשום מים בעששית, ליכא משום גורם לכבוי, דאדרבה ממתין הוא את הכבוי וכוונתו לכך. מה שאין כן בגורם לכבוי שכוונתו לכבות, השלמה. ואע"ג דאסור לבטל כלי מהיכנו, ניצוצות אין בהם ממש [ושרי] לטלטולי ולא קא מבטל כלי מהיכנו.
במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין. ודוקא גפת של זיתים, אבל גפת שומשמין בעיא ולא אפשיטא הוא. ואע"ג דאמרינן קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, דמשמע דשל זיתים דוקא, אבל דשומשמין שפיר דמי. איכא למימר דדילמא לענין הטמנה אפילו דשומשמין נמי אסור. אבל לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשמין לא מסקי הבלא. פירוש כגון זה שטמן בקופה, ואין כאן אלא שמעלה הבל למעלה ומרתיח הקופה דזיתים אסור דמסקי הבלא, דשומשמין לא. ירושלמי [פ"ד ה"א], הדין חלא בעל פקדון הוא, כל מה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך. ואמרינן בפרק לא יחפור [ב"ב י"ט ע"א] דחמימי חמים דקרירי קריר.
ולא בתבן ולא בזגין ולא במוכין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן יבשין. דוקא לחין מחמת עצמן אבל לא מחמת דבר אחר. והר"ם אוסר אפילו מחמת דבר אחר, פרק ד'.
<h2>דף מח.</h2>
כוזא דמיא, פירוש של מים קרים. אפומא דקומקמא, פירוש חמין, אסור. וכי תימא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דשרי, פירוש שניהם חמין. התם אוקומי מוקים הכא אולודי מוליד פירוש שמוליד בו חום ואסור. וכתב הר"ם פרק רביעי שאם הניח מבערב מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף. ולמפרס סודרא אפומא דכובי ואנוחי נטלא עליה אסור, דדילמא אתי לידי סחיטה. וכי תימא מאי שנא מפרונקא, דשרינן פרק תולין בפלגא דכובא. התם לא קפיד עילויה הכא קפיד עילויה, פירש רש"י שהוא בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת. והיינו דשני התם לא קפיד, מפני שהוא עשוי לכך. וכתוב בהשלמה דמפלגא דכובא קא פריך אמאי לא חיישינן הכא לסחיטה. והא דאמרינן התם, אכולא כובא אסור, לאו משום חשש סחיטה הוא, דהא לא קפיד עליה, אלא משום אוהל קאמר דאכולא כובא מיחזי כאוהל ובפלגא דכובא לא מיחזי כאוהל. ועוד יש לומר דהתם בשאין הכלי מלא ויש בו אוהל טפח הכא במלא דליכא אוהל, ואכולא כובא נמי שרי. ויש מפרשים דההוא פרונקא דהתם הוא כעין משמרת, ואכולא כובא אסור מפני שהוא כמעשה חול. ואיכא דמוקים חילוק בין מים ליין, דביין לא חיישינן ובמים חיישינן לסחיטה. ובפרק המביא כדי יין [ביצה ל' ע"א] נמי משמע הכי. וזהו דרך הישר. עד כאן.
שרי לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבת. והא דאמרינן מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, התם בחדתי ולפיכך אסור, הכא בעתיקי ושרי, דתניא נשרו מחזירין אותן בשבת ואצ"ל ביו"ט. הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. וכי תימא מה בין זה למגופת חבית, זה חבור וזה אינו חבור.
<h2>דף מט.</h2>
ומוכין לחין, כגון מרטא דביני אטמא וכסות לחה דעבידא ממרטא דביני אטמי, והוא הצמר שבין ירכותיה של בהמה שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת, ומוכין שטמן בהן, אסור לטלטלן בשבת.
טומנין בשלחים ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות. והאי שלחין דקאמרינן לא שנא של בעל הבית לא שנא של אומן דלא קפיד עילויה. כך פסק הרי"ף, ורבינו שרירא גאון בשם הראשונים.
<h2>דף נ.</h2>
וגיזי צמר דקאמרינן דאין מטלטלין, שלא ייחדן להטמנה וליכא עלייהו תורת כלי, אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן. חריות של דקל שגדרן לעצים אם נמלך עליהן לישיבה אין צריך לקשר, וישב אע"פ שלא קשר ולא חשב. דתניא יוצאין בפיקורין ובציפא, אימתי בזמן שצבען. רש"י גריס דגלי אדעתיה דלמכה קיימי, וכרכן במשיחה, אבל לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה [אין יוצאין בהן, ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום] מותר לצאת בהן. ועוד ביארנו ענין זה בפרק כל הכלים [קכ"ו ע"א]. פירש רש"י פיקורין פשתן סרוק שנותנין על המכה. ציפה, צמר מנופץ שנותנין על המכה. מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו, והוא שייחד לו קרן זוית.
בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון, הא נתר וחול מותר. פירש בהשלמה, משום דקיימא לן דבר שאין מתכוין מותר, ומשום טלטול לא מתסר נתר וחול דלא בעינן מעשה. אבל בגרתקון פסיק רישיה הוא. וכן לחוף שערו בנתר וחול מותר, דלאו פסיק רישיה הוא, (דתניא) [דתנן] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, דלאו פסיק רישיה הוא. השלמה.
<h2>דף נ:</h2>
עפר לבנתא שרי, פירוש לממשא ביה ידיה. כוספא דיסמין שרי, פירוש פסולת שומשמין. עפר פלפלי שרי. ברדא שרי, מאי ברדא תילתא אהלא ותילתא אסא ותילתא סיגלי. וכל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי. אסור לפצוע זיתים בשבת, פירוש לממשא ביה ידיה. ורש"י פירש בענין אחר. וזה עיקר. ואף בחול לא התירו מפני הפסד אוכלין. קופה נוטל ומחזיר, ואין חוששין שמא נתקלקלה הגומא. ואם לא כסהו מבעוד יום לא יכסהו משתחשך. כסהו ונתגלה מותר לכסותו. נתקלקלה הגומא אסור להחזיר.
רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונהו, משום שנאמר כל פעל י"י למענהו, השלמה עד כאן.
האי סליקוסתא דצא ושלפה והדר דצה שרי, ואע"ג דלא דצה ושלפה נמי שרי, דלא צריך למידץ ולמשלף אלא לגלויי מקצת בלבד. פירוש סליקוסתא אגודה של בשמים, כגון חבצלת השרון וכיוצא בה שנועצין אותה בטיט או בארץ לחה כדי שלא תיבש. ואם נעצה מערב שבת ושלפה והדר דצה כדי שיהיה מקומו מרווח וכשיטלטלנה בשבת לא תתקלקל גומתה מותר לטלטלה בשבת. וכן האי סכינא דביני ירכי לא צריך למידף ולמשלף, אלא אע"ג דלא דצה ושלפה והדר דצה שרי לטלטוליה, דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן והיו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת. פירוש האי דנקט מקצת עלין מגולין לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה, אלא משום ניטלין בשבת שאם אין מקצת עליו מגולין אסור לטלטלן. ואע"ג דקיימא לן בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] גבי פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים שאע"פ שאין מגולה מקצתה תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן, שאני הכא דמחזי כזרועין אם אין מקצת עליו מגולין. אי נמי מחזי כחופר. ויש מפרש הא דתוחבן בכוש או בכרכר כגון שמגולה החררה כמלא פי הכוש, ואי לאו הכי אסור, השלמה.
<h2>דף נא.</h2>
ממלא אדם קיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת, שמותר להטמין את הצונן. ומיא דאחים קפילא ארמאה שרי, דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים. ואפילו אדם חשוב לית ליה למיחש להא, פירוש בחול.
אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף משחשיכה, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין. וכן לא אסרו אלא באותו מיחם, אבל פינן ממיחם למיחם מותר. טמן [וכיסה בדבר הניטל] בשבת, [או טמן בדבר] שאינו [ניטל בשבת וכסה בדבר] הניטל [בשבת הרי זה נוטל] ומחזיר. טמן וכסה בדבר שאינו ניטל בשבת או שטמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל ומגולה מקצת נוטל ומחזיר, ואם לאו אינו נוטל ומחזיר. ואע"ג דאמרינן בפרק נוטל, האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת, ואם כן יפנה סביבות הקדירה, הואיל ודבר הניטל הוא, ויאחז הקדירה בדפניה ויטנה על צדה ויפול הכסוי, הא אמרינן התם לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. כך פירש רש"י ז"ל. ומגולה מקצתה לא הוי בסיס לדבר האסור. ולמאן דסבירא ליה התם דמניח נעשה כסוי לחבית, הני מילי שייחד האבן לכסוי וקא סבר דלא בעיא מעשה, והכא בשלא ייחדו לכסוי הקדירה, אלא לפי שעה היא שכסה הקדירה בדבר שאינו ניטל. והרב בעל המאור פירש, דהאי מגולה מקצתה לא אפי קדירה קאי אלא אכולה קדירה. אם הכסוי מכסה את כל דפני הקדירה אין לו במה יטלנה. ואם אינו מכסה כל דפני הקדירה הרי יכול לאחוז מקצת הקדירה ולהטותה על צדה והכסוי נופל מאליו. ולא אמרינן בהא נעשה בסיס לדבר האסור. דאדרבה הכסוי הוא תשמיש לקדירה, ואין הקדירה תשמיש לכסוי. ולא דמי לאבן שעל פי חבית, כמו שכתב הרב ז"ל. השלמה עד כאן.
<h2>דף נא:</h2>
נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. מניחין מים על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה ומיחם על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם, וטח את פיהם בבצק, לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרין. וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת שיזובו מימיו, פירוש דמוליד בשבת ודמי למלאכה שמוליד המים האלו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, פירוש כדי לצננן, ואע"פ שנמוח מאליו.
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, יוצא גמל באפסר ונאקה בחטם ולובדקיס בפרומביא שלו והסוס בשיר. וכן נמי באפסר. ואפשר שאפסר ושיר שמירות חלוקות זו מזו, ואין אחד מהם נטירותא יתירתא. ומה שנהגו עכשיו לצאת הסוס בפרומביא. לפי פסק זה שלא כהלכה הוא, דכיון דמנטר באפסר הויא ליה פרומביא נטירותא יתירתא. אלא שאנו רואין דלא מנטרי השתא הסוסים באפסר אלא בפרומביא, ואולי הפרומביא והאפסר שלהן לא היה עשוי כעין שלנו.
וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ומזין עליהן וטובלין במקומן. מאי אנקה בחטם, נאקתא חיורתי בזממא דפרזלא. ולובדקס בפרומביא, חמרא לובא בפגא דפרזלא. נאקה באפסר כיון דלא מינטרא בה משוא הוא. וגמל בחטם נמי. והוא הדין בפרומביא, כיון דסגי ליה באפסר משוא הוא, דכל נטירותא יתירתא משוא הוא. וכתוב בהשלמה דאיכא לובדקס דמינטר באפסר לחודה. והנהו דמנטרי באפסר יוצאין באפסר. מיהו עיקר נטירותא פרומביא. הילכך לאו נטירותא יתירתא הוא ללובדקס. וחמור בפרומביא נמי נטירותא יתירתא הוא. כך צריך לפרש לדעת הרי"ף. וכל נטירותא יתירתא בין לנוי בין לשמר אסור, לא שנא נטירותא יתירתא דאורחיה ודלא אורחיה שוו אהדדי. וזה שלא כדעת הרב בעל המאור. וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, כדאמרינן לעיל. ומוקמינן בגמרא יוצאין כרוכין, פירוש הרצועה הקבועה בטבעת השיר תהיה כרוכה סביבות צוארה ויוצאין נמשכין.
<h2>דף נב:</h2>
חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו, והוא שקשורה לו מערב שבת, פירש רש"י דדמי למלבוש. אבל לא באוכף אע"פ שקשור לו מערב שבת, פירוש דדמי שרוצה להטעינה משוא. ונראה דליטול מעל החמור שרי שהרי ראוי לישב עליו, וכן מצאתי בחדושי לוניל וההר. ובהשלמה כתוב שמותר ליתן אוכף על גבי החמור, ואסור ליטלו. מותר ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת, פירוש מפני הצנה כדי שתתחמם. ובחצר קא מיירי, אבל לא להוציאה לרשות הרבים. וכתב ה"ר יהונתן בפירושו דוקא ליתן אבל לקשור אסור דצדדין אסורין והוא צריך לסמוך עליו בקשירתו ואסור. אבל קשירת פרומביא ואפסר נראה דשרי בשבת, שאינו נסמך על הבהמה בקשירתו. והיכא דקשרה בשבת או שקשרה גוי נראה לדעת ה"ר יהונתן שמותר לצאת בה לרשות הרבים. מיהו לרבינו נראה דאסור, כיון דלאו קשורה מערב שבת לא גלי מאתמול שהיא צריכה לכך שיהא לה כמלבוש. ורש"י לא בירר אם אסור לקשרה או לא בשבת מפני הצנה בחצר. ומ"מ נראה מדבריו דשרי, שאין מפרש אסור במרדע שאינה קשורה מערב שבת אלא משום דלא גלי מאתמול שהיא צריכה לו, שיהא כמלבוש אבל קרסטל אסור, דקיימא לן אין תולין קרסטל בשבת ואפילו בחצר. ונראה מסוגיא דגמרא דדוקא בגדולים אסור, ומשום תענוג, אבל בקטנים שרי, ומשום צער פירוש שלא ישוחו יותר מדאי. ודוקא בחצר, אבל לצאת [לרשות הרבים] אסור. וכן כתב הרב ר' יהונתן.
<h2>דף נג.</h2>
לא יצא הסוס בזנב השועל, פירש רש"י שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין. ולא בזהורית שבין עיניו. ולא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחסם שבפיה, ולא סייחים בקרסטלים שבפיהם, ולא בהמה בסנדל שברגליה, ולא בקמיע שאינו מומחה [לבהמה אע"פ שהוא מומחה] לאדם. אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה ובכשית שעל גבי השבר, פירוש אשטלא בלעז שעושין להעמיד שבירת העצם עד שיחבר. ובשליה המדולדלת בה. ופוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר. פירש רש"י פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל בתוכה. ולא תצא בו לרשות הרבים, דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. כתוב בהשלמה דשיטפא דברייתא נקט ואתא הרי"ף ולאו הילכתא היא, דקיימא לן כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, והכי איתא בפרק במה אשה [ס"ד ע"ב]. והרי"ף פסק כן בפרק חבית. וצריך עיון זה אי אמרינן הכי בכל הני דלעיל דשרינן לחצר ואסירי לצאת לרשות הרבים, כגון נתינת מרדעת על החמור מפני הצנה וכיוצא בזה. ואפשר דמרדעת לאו מפני מראית העין הוא, אלא משום דכמשוא הוא כיון דלא קשורה לו מערב שבת. אי נמי אפשר לומר דדוקא בלטייל הוא דאסור, אבל היכא דאיכא צורך הבהמה, כגון הא דמרדעת מפני הצנה, שרי בחצר, ואע"פ שאסור ברשות הרבים. וכן נראה לומר לפי פסק הר"ם שפסק בהדיא דבחצר שרי ולצאת אסור, דבהא דמראית העין פסק לאיסור. וצריך עיון שהרי פסקו הרי"ף והר"מ הא דאמרינן בפרק במה אשה [ס"ד ע"ב] כל שאמרו חכמים אסור לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה ופסקו הא דפוקק לה זוג ומטיילת בחצר. ואפשר שדעתם להפליג בין אדם לבהמה, דבהמה שרינן בחצר ובאדם אסיר. ולפי מה שנראה מסוגיא דגמרא בפרק במה אשה [שם] אין להפליג בין בהמה לאדם באיסור מראית העין. ומכל מקום היכא דאיכא פסידא או צורך נראה דלא גזרינן מפני מראית העין, שהרי צינור שעלו בו קשקשים אמרינן [כתובות ס' ע"א] דממעכן ברגלו בצנעה. והא דפוקק לה זוג צריך עיון לפי פסק הר"ם.
<h2>דף נג:</h2>
סכין ומפרכין לאדם בשבת, פירוש גלדי מכה בצפרניו ובידו. ואין סכין ומפרכין לבהמה. ודוקא בגמר מכה ומשום תענוג. אבל אי איכא מכה ומשום צער מפרכין נמי לבהמה. בהמה שאכלה כרשינין הרבה יריצנה בחצר כדי שתתרפא. ומשום צערא דבהמה שרי, ולא גזרינן משום שחיקת סמנין. בהמה שאחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. וכן אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן, ולא גזרינן משום שחיקת סמנין.
אין הזכרים יוצאין לבובין, והרחלות אין יוצאות כבולות אבל יוצאות כבונות. מאי לבובין, תיתורי, פירוש מטלניות מרוקמות שמיפין ומקשטין בהן את הבהמה. מאי משמע דהאי לבוב לישנא דקרובי הוא דכתיב ליבבתיני אחותי כלה. ורש"י פירש תיתורי קובלא שמחברין אותן שנים שנים שלא יברחו. איכא דאמרי מאי לבובין עור שקושרין להן ללביהן כדי שלא יפלו עליהם זאבים. אי נמי עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות. הרחלים יוצאות שחוזות, מאי שחוזות, שאוחזין אליה שלהן [למעלה] כדי שיעלו עליהן זכרים. מאי כבולות, שמכבלים אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן זכרים.
<h2>דף נד.</h2>
מאי כבונות, שמכבנין אותה למילת. פירוש מלשון [גיטין ט"ו ע"א] כבינתי לבתי, אשפינלא בלעז. והעזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לחלב אסור. פירוש ליבש מהדק שפיר ולאו משוא הוא דצורך גופן הוא שחלבה מכחישה, והוי כמלבוש. לחלב הוי כמשוא, שטוענת החלב בכיס. והר"ם פירש פרק כ' לחלב כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותם לערב נראה שאסור כיון שאינו לצורך גוף הבהמה משוא הוא.
ובמה אינה יוצאה, לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו. אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו. ובמטולטלת הקשורה לו בשליתה, פירוש מטולטלת פיישא בלעז, ויש מפרשים מרדעת ורש"י פירש כר מלא מוכין, שלא תשחית הרצועה את הבשר. ולא עקוד ולא רגול. וכן שאר כל הבהמה. עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם, רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל מכניס חבלים לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך ויקשור, משום כלאים דחבלים. אבל התוכף תכיפה אחת אינה חבור. אבל בכלאים דאדם ליכא, דתנן אדם מותר עם כולן למשוך ולחרוש ולהנהיג. ובלבד שלא יוציא חבל מתחת ידו טפח, ובלבד שיגביה אפסר מן הקרקע טפח בחבלא דביני ביני, פירוש שתראה הבהמה נמשכת בו.
<h2>דף נד:</h2>
אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת, וכל שכן כשאינה קשורה לו כלל דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי. ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, דמחזי כמאן דאזיל \לחינגא, ולא בסולם שבצוארו. מאי היא בדלועה נ"א בר לועה. למאי עבדי לה להיכא דאית לה מכה, דלא מצי חייך לה. ולא ברצועה שברגלו, דעבידי לה לגיזרא. גיזרא, איכא מאן דאמר כל שפסיעותיהן דחוקות ונוגעות רגליהן בעקביהן זו לזו והן נזוקין, עושין להן מטלית או רצועה על רגליהן ועל עקביהן כדי שלא יזוקו. ואיכא מאן דאמר משתבקע פרסה של רגל בהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלם ותחזור לכמות שהיתה. פירש רש"י סולם ורצועה וכל הנך דמתניתין כולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאתויי. [וקשה דהא אוקימנא לעיל דאיירי בקשירה]. ואפשר לתרץ לדעת רש"י דילמא אתי לאתויי כדי לחזור ולקשרה בתרנגול, כדי שלא יתחלף בו ויאבד ממנו. ואין התרנגולין יוצאין בחוטין, דעבדי לה לסימנא, כי היכי דלא ליחלפן. ולא ברצועה שברגליהן, דעבדי להו כי היכי דלא ליתברן מאני. ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהם, [דעבדי להו] כי היכי דלא ליחמטו אליתייהו. ואין הרחלות יוצאות חנונות, מאי חנונות, עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, מביאין קיסם ממנו, ומניחין בחוטמא כדי שתתעטש ויפלו דרנין שבראשה. אבל זכרים איידי דמנגחי אהדדי ממילא נפלן. איכא דאמרי קיסמא דריתמא.
אין העגל יוצא בגימון, האי גימון לישנא דמכף הוא, דכתיב הלכוף כאגמון ראשו. ולא פרה בעור הקופר, פירוש עור שרץ שנימיו חדין כמחט. דעבדי לה כי היכי דלא למציוה יילי, פירוש שלא יינקו ממנו שרצים. ולא ברצועה שבין קרניה. ובין לנוי בין לשמור אסור, דכל נטירותא יתירתא משוא הוא. וכתב הר"ם פרק כ' כל שמירה מעולה ושמירה פחותה משוא הוא.
פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. תנא לא שלו היתה אלא של שכנו היתה ומתוך שלא מיחה בו נקרא על שמו, שכל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו ואינו מוחה נתפס על כל העולם כולו. והני דבי ריש גלותא מתפסי אכולי עלמא.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה. ולא תטבול בהן עד שתרפם. ולא בטוטפת, ולא בסרביטין, בזמן שאינן תפורין. ולא בכבול לרשות הרבים, ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת. ירושלמי [פ"ו ה"א] על ידי שהנשים שחצניות הן מראות לחברותיה ומתרתן. תיכי חלילאתא שרו, דכל שהוא ארוג לא גזרו בו. איכא דאמרי כיון דלא קפדן עלייהו שרו. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. איכא בינייהו דטניפן להך לישנא דאמרת כל שהוא ארוג לא גזרו הני נמי ארוג נינהו, להך לישנא דאמרת דלא קפדי עלייהו הני כיון דטניפן מקפד קפידי עלייהו.
תנן התם ואלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. אבל של שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהם. וכולן בראשי הבנות שנינו, אבל חוטין שבצואר אין חוצצין, לפי שאין האשה חונקת עצמה. והני מילי בחוטין. אבל בחבקין שבצואריהם, כגון קרטלא וכיוצא בהן, חוצצין, משום דהאשה חונקת את עצמה כדי שתראה בעלת בשר. ולא בטוטפת, מאי טוטפת אפזיני, פירוש אפזיני ציץ. אבל חומרתא דקטיפתא פירוש חוליא ידועה שתולין אותה בצואר משום עין רעה היא כקמיע מומחה ושריא. יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין הקבועין לה. ואיזהו טוטפת ואיזהו סרביטין, טוטפת המוקפת לה בראשה מאזן לאזן, סרביטין המגיעין לה עד לחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ולא בכבול, מאי כבול, כפה של צמר. וכל שכן כבלא דעבדא דתניא יוצאה אשה בכבול ובאיסטימא לחצר, אבל לא לרשות הרבים. וכל הנזכרים למעלה אסורין אף לחצר, שמא תרגילם לרשות הרבים. וחדא גזירה היא דגזרי בהו שלא תתקשט בהן בשבת כלל. ובכבול התירו, שלא לאסור תכשיטיה ותתגנה על בעלה. פירוש כפה של צמר, חוטי דעמרא דגדילן ועבידן כהוצא, ורחב כשתי אצבעות, שיעור ציץ, כדקאמרינן [חולין קל"ח ע"א] כפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר [שמות כ"ח] ושמת אותו על פתיל תכלת.
<h2>דף נז:</h2>
מאי אסטימא בזייני. והוא כליא פרוחי פירוש מטלית שתולין בו חוטין של מיני צבעונין, כגון קלופקרא שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב שאם יעמוד לה זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו כגון זה תולין לבהמה. ולפיכך אין בה משום כלאים, דלאו ארוג הוא. ורש"י פירש פרוחי, שערות קטנות שיוצאין חוץ לקשוריה. ואינה מטמאה בנגעים, שאין בה שתי וערב. ואין יוצאין בה לרשות הרבים, שאינה תכשיט. משום ר' אלעאי אמרו אף אין בה משום עטרות כלות. יוצאין בזגין הארוגים בבגדים. ויוצא העבד בחותם שבצוארו. והני מילי בשל טיט, אבל בשל מתכת לא יצא, דדבר המקפיד עליו אין יוצאין בו. פירוש דילמא אתי לאתויי אי מפסיק. ודבר שאין מקפיד עליו יוצאין בו. אבל בחותם שבכסותו ואפילו הוא של טיט דילמא מפסיק ומרתת ומקפל ליה ומחית ליה אכתפיה, והיוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו חייב חטאת.
<h2>דף נח.</h2>
לא תצא בהמה בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה. ולא בעיר של זהב, מאי עיר של זהב, ירושלים דדהבא, כדעבד לה ר"ע לדביתהו.
<h2>דף נט:</h2>
כלילא שרי בין דאניסכא בין דארוקתא. פירוש נסכא חוט, כלומר בשהן חתיכות נקובות, ומכניסין בהן חוט כדי להעמידן. ופירוש דארוקתא מטלית, כגון אותן חתיכות הקבועות על מטלית. ורש"י פירש אניסכא, טס העשוי מנסכא של זהב או של כסף, ארוקתא רצועה מצויירת בזהב או באבנים טובות. קימרא שרי, והוא חגור שבמתנים, ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא. איכא דאמרי דארוקתא מידי דהוה אטלית מוזהבת, איכא דאמרי דאנסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים. וכתוב בהשלמה, טעמא דמילתא דלא גזרינן דילמא שליף ומחוי, דאי שליף יפלו בגדים שעליו, ואין דרך בני אדם להתיר אזוריהן בשוק. אבל לעולם איש ואשה שוין הן למיגזר בהו דילמא שליף ומחוי. ולא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם ואע"פ שהוא תכשיט לאיש, דילמא שליף ומחוי. וזה שלא כדעת ה"ר בעל המאור. השלמה עד כאן. וכיון דאנסכא שרי ולא גזרינן דילמא שלפא ומחויא. ולא אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים, דאמרינן מאין דירכיה למיפק בכלילא אשה חשובה, לא שלפא ומחויא. הילכך כל שכן דארקתא הוא דשרי. ונראה לומר שעל זה פשט המנהג בארצות האלו שיוצאות בטבעת ושאר תכשיטין, דכולהו נשי האידנא לאו דירכייהו למשלף ולאחוויי, וכאשה חשובה דיינינן להו, וכן עיקר. ורש"י כתב בספר האורה שאין לנו למחות בהן מטעם מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.
האי דיסקא אי אית בה מפרחתא שרי ואי לא אסיר. פירוש דיסקא חגור של עור. ונקרא בלשון ישמעאל מנתכא. ואי אית לה מפרחתא, שהן כעין שרביטין, שרי. ואי לא, אסור. דלאו תכשיט הוא, ונעשה כמשוא ואסור. ולא בקטלא. מאי קטלא מנקטה פארי ושמה בלשון ישמעאל מכנקא, פירוש כעין אשפינלא בלעז. ואוחזת בה מפתחי חלוקה. ולא בנזמים, מאי נזמים נזמי האף. ולא בטבעת שאין עליה חותם, הא יש עליה חותם חייבת. ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא, הואיל ואשה חולקת בה שערה, כתוב בהשלמה בחול חולקת בה שערה, בשבת מניחתה על פדחתה.
<h2>דף ס.</h2>
לא יצא האיש בסנדל המסומר, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ולא בתפלה. ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים. ואם יצא אינו חייב חטאת. בסנדל המסומר מאי טעמא לא. שילהי השמד היה והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא, נהפך סנדלו של אחד מהם כסבורים הם אחד מהם יצא והכירו בהם אויבים ועכשו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים, באותה שעה אמרו לא יצא האיש בסנדל המסומר לא שנא שבת ולא שנא יו"ט.
<h2>דף ס:</h2>
ובשבת מאי טעמא לא, משום דאיכא כנופיא דאיסורא, ביום טוב נמי איכא כנופיא דאיסורא, פירוש בעשיית מלאכה. והיינו דתנן במסכת יום טוב אין משלחין סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור. ולא שנו אלא לחזק, אבל לנוי מותר. וכמה לנוי, שבע בזה ושבע בזה, שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו, פירוש רצועותיו. תפרו מבפנים מותר, דכיון דתפרו מבפנים הוה ליה מנעל, ובמנעל לא גזרי ביה רבנן. עשאו כמין כלבוס מותר, פירוש מסמר ששני ראשין חדין וכפוף, ונועץ שני ראשיו בעץ. לא יצא בסנדל המסומר, ולא יטייל בו מבית לבית ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי או לסמוך בו כרעי המטה. נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ארבע או חמש מותר. חפהו בעור מלמטה וקבע בו מסמרים מלמעלה מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד או שחפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר. ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. הא יש ברגלו מכה נפיק באותה שאין בו מכה.
<h2>דף סא.</h2>
ולא בתפלה ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. ולא תימא עד דמתמחי גברא ומתמחי קמיעא, אלא כיון דאימחי גברא אע"ג דלא אתמחי קמיעא. דייקא נמי דקתני ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ולא קתני בזמן שאינו מומחה, שמע מינה.
איזהו קמיע מומחה, כל שרפא ושנה ושלש. אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין, פירוש של שרשי סמנין. ומקרי קמיע, דקמיע אינו אלא לשון קשר. אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה. ולא שנכפה אלא שלא יכפה, פירוש שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה. וקושר ומתיר ואפילו ברשות הרבים. ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים, משום מראית העין.
<h2>דף סא:</h2>
והא דתנא איזהו קמיע מומחה כל שרפא שלשה בני אדם כאחד, לא קשיא, הא לאתמחויי גברא הא לאתמחויי קמיעא. וקמיע שאינו מומחה אע"פ שאין יוצאין בו בשבת מטלטלין אותו. תלתא קמיעי לתלתא גברי תלת תלת זימני איתמחי גברא ואתמחי קמיעא. תלתא קמיעי לתלתא גברי גברא אתמחי קמיעי לא אתמחי. תלתא קמיעי לחד גברא, קמיעי ודאי לא אתמחי, גברא מבעיא לן אי אתמחי או לא אתמחי. מי אמרינן כיון דאסי ליה תלתא זימני מומחה הוא, או דילמא מזליה דההוא גברא דמקבל קמיעי, ולא איפשיט. וכתוב בהשלמה, מסתברא דבחד קמיעא לחד גברא תלתא זימני אתמחי קמיעא, ולא אמרינן מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתבא. והרב רבינו דודי כתב, דבהאי נמי לא אתמחי קמיעא. והוי יודע דכי שרינן קמיע מומחה או מן המומחה, דוקא במחופה עור, שאין בו משום קדושה, אבל בשאינו מחופה עור, שיש בו משום קדושה ואסור ליכנס בו בבית הכסא לא יצא, דדילמא איצטריך למיעל ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. עד כאן לשונו.
קמיעין יש בהן משום קדושה ואסור ליכנס בהן בבית הכסא. ואם היו מחופין בעור שרי. ותפלין היינו טעמא דאין נכנס בהן בבית הכסא משום שין שלהם, דקיימא לן שין של תפלין הלכה למשה מסיני. וכן נמי לענין גניזה, דתניא היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה, הרי זה יגוז ויגנוז. אבל לאצולינהו מפני הדליקה לא, דתניא הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהם אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן.
<h2>דף סב.</h2>
ולא בשריון ולא בקסדא. שריון זרדא, קסדא סנוורתא, ונקראת בלשון ישמעאל ביצה, ובלעז אלמי. מגפים פזמקי. פירש ר"ש [א]נפליות של ברזל שעושין במלחמה, וקורין אותו קבסונש, והיא בלשון ישמעאל אכאסף חדיד או נאח אוליס להא קינגון. אכסאף מנ... פי' חדיד ב... נחשת ס... קינן. אין להם קרקעות. ואני שמעתי מגפים אשפרונש בלעז.
לא תצא אשה לא במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכובלייר ולא בכובלת. ואם יצאה חייבת חטאת. וחלופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת. ולאו הוצאה כלאחר יד הוא, דכיון שפעמים שאדם נותן לאשתו בחול טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומניחה בידה עד שמגעת לקופסא, נמצא דרך הוצאתה בכך, ואינו כלאחר יד. ופעמים נמי שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן ומניחה באצבעו עד שמגיע אצל האומן, ונמצא דרך הוצאתו בחול בכך, וכיון דדרך הוצאתו בחול באצבעו אם יצא בה בשבת חייב חטאת, וכן כתב הר"ם פרק י"ט. אך רש"י כתב דחלופיהן באיש לא קאי אלא אטבעת, אבל לא אמחט.
ולא בכובלייר. מאי כובלייר מכבנתא, בלעז אשפינלא. ויש שפירשו אותן טילסאן, ויש שפירשו אותה מידי דמקיף לה לרישא כדאמרינן במסכת יומא [כ"א ע"א] מוקפין ועומדין כמין כובלייר. ולא בכובלת, מאי כובלת חומרתא דפילון, פירוש חוליא של בושם שמתקשטת בה להעביר ממנה ריח רע. ועיקר פילון מלשון בלולה [ויקרא ב'] דמתרגמינן דפילא במשח.
<h2>דף סב:</h2>
שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן המשתין מים בפני מטתו ערום, ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא אבל לגודא לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, ולא אמרן אלא דלא משא כלל אבל משא ולא משא לית לן בה. ולאו מילתא היא מדרב חסדא, דאמר רב חסדא אנא משאי מלי חפנאי ויהבו לי מלי חפנאי טיבותא. ושאשתו מקללתו בפניו על עסקי תכשיטיה, והוא דאית ליה ולא עבד לה. לפי שאשתו ובני ביתו תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. וכמו שהוא מתנהג עמהם בדרך רחמנות או בדרך אכזריות כן מתנהגין עמו מן השמים במדה כנגד מדה, כדאמרינן בעלמא [דברים י"ג] ונתן לך רחמים וריחמך והרבך, ודרשו [קנ"א ע"ב] כל המרחם על הבריות מרחמין עליו. וכל שכן בבני ביתו שעיניהם תלויות עליו.
<h2>דף סג.</h2>
ולא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ולא אמרינן תכשיטין הן לו. בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, פירוש בשוק מעמדת אותה להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראה שוקיה. הילכך טהורה, דלאו תכשיט לנוי הוא אלא כלי המשמש כלי, דומיא דטבעת הכלים. ויוצאין בה, דצורך לבישה היא, וליכא למיחש למשלף ומחויא דלא מגליא שוקיה. כבלים טמאים ואין יוצאין בהן בשבת. בירית וכבלים אלו ואלו בשתים, מטילין שלשלת ביניהם ונעשו כבלים. ומפרש בגמרא שעושין אותן לבתולות, שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרות.
<h2>דף סד:</h2>
ונקרב את קרבן י"י, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה [של אשה] כאילו מסתכל במקום התורף.
יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה, פירוש אע"ג דמאיסי לה. בין משל בהמה, פירוש ואע"ג דלאו בת מינה היא. ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין. במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה, בפלפל ובגרגיר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. שן תותבת ושן של זהב אסורין לצאת בהן, ושל כסף מותר. לפי מה שכתב הר"ם פרק י"ט של כסף ושל זהב הן חלולות, ומניחות אותן על שן שחור או אדום שיש בשנים. ושן של כסף מותר מפני שאינו ניכר, ולא חיישינן לאחוויי ולא לנפילה. אבל בשן דעלמא שמנחת במקום שן שנפלה איכא למיחש לנפילה ואתי לאתויי. ולשן של זהב שהיא חלולה, כיון שהוא ניכר איכא למיחש דילמא שלפא ומחויא, או שמא תתגנה בה כיון שהיא ניכרת, ושלפה ליה ומייתיא ליה ברה"ר. והרי"ף ובהשלמה השמיטו הא דשל כסף מותר. ותימה הוא, שאין בזה מחלוקת בגמרא.
תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה, פירוש בחוטי שער. בכבול ובפאה נכרית לחצר.
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה. כתב הר"ם פרק י"ט לחצר שאינה מעורבת. ורש"י פירש לחצר סתמא, משמע אפילו מעורבת.
תניא והדוה בנדתה, שתהא בנדתה כל שבעה, ולא שלא תכחול ותפקוס ושלא תתקשט בבגדי צבעונין, שאם כן נמצא אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל והדוה בנדתה, שתהא בנדתה עד שתבא ותטבול במים.
<h2>דף סה.</h2>
ובמוך שבאזנה, והוא שקשור לה באזנה קשר מהודק. ובמוך שבסנדלה פירוש לתענוג. והוא שקשור לה בעקבה. ובמוך שהתקינה לנדתה, ואע"פ שאינו קשור לה בין יריכותיה, דכיון דמאיס לא אתיא לאיתוייה. ואפילו עשתה לה בית יד מותר, דמאיס לה. בפלפל, דעבדי ליה לריח הפה. ובגרגיר מלח, דעבדי לה לדורשני, פירוש חולי השנים. ובכל דבר שתתן לתוך פיה, זנגבילא. אי נמי דורשני בושם הוא ששמו כך. וקיימא לן דכל מידי אע"ג דמגניא ביה גזרינן דילמא אתי לאחויי. כן נראה מדעת רש"י. והילכך כל שהוא בין למטה מן הסבכה בין למעלה מן הסבכה אין יוצאין בו, פירוש כפה של צמר שנתון על ראשה, ואע"ג דמגניא ביה אי מגליא שערה, חיישינן.
יוצאין בסלע שעל הצינית. מאי צינית בת ארעא, ונקראת בלשון ישמעאל עטה אלארץ, פירוש מכה שתחת פרסת הרגל, וקושר בה סלע לרפואה, משום דשוכתא ואקושא וצורתא מעלו לה. דשוכתא, לחלוחית היוצא מן הכסף ובלעז נקרא רוביל. ואקושא, שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות הדרכים. וצורתא, דטבעא מעליא למכה. הבנות יוצאות בחוטין ואפילו בקסמין שבאזניהן, פירוש שנותנין חוטין או קסמין בנקבי אזניהן שלא יסתמו, ואפילו בקיסמין דלאו תכשיט נוי הוא, אורחא בהכי ולאו משוא. אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקן בחוטין, משום דצבעונין הוו. וכי אמרינן לעיל יוצאין בחוטין, דלאו צבעונין. ולא שביק להו דגניין בהדי הדדי, כי היכי דלא לילפן גופא נוכרא, פירוש ויתאוו למשכב איש.
ערביות רעולות, ומדיות פרופות, וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. פירוש נשים ערביות יוצאות רעולות, כדכתיב הנטיפות והשרות והרעלות, שהוא בישעיה גבי תכשיטי נשים. ודרך ערביות להיות מעוטפות בראשן ופניהן, חוץ מן העינים. פרופות, מלשון קרסים דמתרגמינן פורפין, שמתעטפות בטלית ותולה רצועה בשפתה האחת כנגד צוארה, ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה. פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת, כלומר על המטבע הוא שלא תפרוף לכתחלה בשבת, דלאו בר טלטול הוא. אבל על האבן ועל האגוז פורפת לכתחלה בשבת, פירוש שהאבן [הוקצה] לכך וראויה לטלטול. מבעיא בגמרא מהו שתערים ותפרוף על גבי אגוז להוציא לבנה קטן בשבת. ולא אפשיט. וקיימא לן דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא.
<h2>דף סה:</h2>
ועביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פירוש בנהר פרת, והוא גדל ומתברכין מימיו על ידי מי גשמים שיורדים מהרי ארץ ישראל לתוכו ויורד לבבל. וסבר שמא ירבו הנוטפין, דהיינו מי גשמים, על הזוחלין שהן הנובעין, ויבטלו הזוחלין בנוטפין, ואין תורת מעין עליהן לטהר בזחילה אלא באשבורן. דהכי קיימא לן במסכת מקואות [פ"א מ"ח] ובספר' [פ' שמיני] דמעין מטהר בזוחלין, כלומר אף בזוחלין. ומקוה מטהר באשבורן, כלומר מים מכונסין הבאין ממי הגשמים ומהפשרת שלגים, אם הטביל בהם דרך זחילתן כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה, דבור ומקוה כתיב, דקוו וקיימי, דהיינו באשבורן. ואע"ג דזב טעון מים חיים. זבה אינה טעונה מים חיים. ואפילו הן זבות סגי להו במי מקוה. ולהכי עביד להו מקואות בצדי הנהר, ביומי ניסן שהנהרות גדלין ממי הגשמים והפשרת שלגין. וביומי תשרי שהיו המים מועטין, והיה בנהר טיט, היה משים מפצי שהן מחצלות תחת רגליהן, שלא יהא שם חציצה מפני הטיט. וצריך עיון זה, אי טיט כי האי גונא הוי חציצה, כיון דבשעת כניסתן למים היו רגליהן לחין מן המים, וכדאמרינן במשנת כלים [מקואות פ"ח מ"ה] שהמטביל את הכלים מדיח ידו תחלה במים, ואחר כך לוקחן בידו ומטבילן, ולא חשבינן לחציצה אותו חבור היד עם הכלי, כיון שמתחלה הודחה. ואפשר שהיה טיט בשפת הנהר, וקודם שיכנסו למים נטנפו רגליהם בטיט, והוי חציצה, ולכך היה צריך לעשות מפצי, שלא יטנפו. וה"ר משה פירש משום מחיצה לצניעות, שמפני שהמים מועטין ואינן יכולות להתכסות במים יפה, שמא יטבלו בבהלה ובחפזון, ולא תהיה טבילה כראוי, וצריכות למחיצה.
הקטע, פירוש ברגלו אחת, אסור לצאת בקב שלו, פי' דלאו תכשיט הוא. ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא. וכן כתב הר"ם, שאוסר בסתם קיטע בקב שלו, פרק י"ט. וצריך עיון לפי מה שכתב בהלכות חליצה דבעינן מחופה עור ול....א ההיא מחופה עור מותר לצאת בו בשבת הקטע בקב שלו. וכן נראה מסוגיא דפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"א]. ושם הארכנו בביאור דעת הרי"ף וההשלמה, ובהלכות יומא [ע"ח ע"ב].
<h2>דף סו.</h2>
סמיכות שלו טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת. פירוש דתכשיט דידיה הוא. ומיירי הכא בקטע בשתי רגליו. ונכנסין בהן לעזרה, כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת. פירוש יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושה כמין כסא נמוך, ויושב עליו. וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלין קטנים ועוקר גופו ונדחף לפניו. והכסא קשור לו מאחוריו ואיכא למיחש דילמא משתלפי. וכתוב בהשלמה דמסקינן בפרק יום הכפורים [ע"ח ע"ב] דמנעל של עץ מנעל הוא, והיינו טעמא דאסור דילמא מפסיק ואתי לאתויי.
לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן בשבת. מאי לוקטמין, חמרא דאכפא, פירוש חמור של עץ שמשחקין בו. אית דאמרי קשרי, ואית דאמרי פרמי. קשרי, פירוש אסקאשש שמהלכין בהן במקום הטיט, וקורין להן בלעז סאנקש. פרמי, פירש רש"י טלמסיא הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים הקטנים, וקורין לה בלעז ברבקנה. גרסינן בנדרים בפרק הנודר מן הירק [נ"ה ע"ב], יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, הרועים יוצאין בשקים, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. תניא בתוספתא [פ"ו], אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים. ועוד תניא בתוספתא [שם], יוצאין במוך ובספוג שעל המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהם חוט או משיחה. כתב הר"ם פרק י"ט שהרי החוט והמשיחה חשובין הן אצלו ואין מועילין למכה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שעל גבי מכה. ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. יוצאין באגד שעל גבי מכה וקושרו ומתירו בשבת. אספלנית שפרשה מן האגד מחזירה עם האגד. יוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטיה שעל גבי המכה, ואם נפל לא יחזיר. קא הוינן בה בגמרא דעירובין [ק"ב ע"ב], הלכה מחזירין רטיה במקדש. ותמן ברירנא לה.
<h2>דף סו:</h2>
הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזגין, פירוש אשקינלש בלעז, כלומר בארוג שבכסותו. וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. מאי קשרים, כי הא דאמרינן דבן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין ותולה לו בשמאלו, וחלופא סכנתא. אע"פ שאין הטבע מורה על זה, אפשר שכח הוא באותו דבר, נודע לחכמים, וקורין אותו חכמי המחקר סגולה. ככחות האבנים והעשבים וכיוצא בהן. פירש רש"י בן שמגעגע אל אביו ואין יכול ליפרד ממנו. ורפואה זו לא שייכא בנקבות, שאין האב מחבבן כל כך מתחלתן שיהיו מגעגעות עליו כל כך.
אבל קשרי פאה מותרין. אפשר שהוא מלשון פאה נכרית. בין בקטנים בין בגדולים בין בבנים בין בבנות, שעושין אותה לרפואה, ואומרים שמועילין למי שנושאן שמעמידין החולי שלא יכביד. סחופי כסא אטיבורא בשבת שרי, פי' כגון כוס שיש בו הבל מחמת שעירו ממנו חמין, וכופהו על הטבור למי שהוא חש במיעיו, ואוחז הכוס את הבשר, ומושך הכוס את המיעים ומושיבן במקומן. ולא גזרינן משום שחיקת סמנין. מותר לסוך שמן ומלח בשבת. כי הא דכי הוו אתו כד מבשמי הוו מייתי מילחא ומשחא ושפי להו לגואתא דידהו פירוש תוכי היד והוא הכף, ולגויאתא דכרעייהו, ואמרי כי היכי דציל האי משחא ניציל חמריה דפלניא.
מותר לחנק בשבת, פירוש מי שנפלה גרונו תולין אותו בראשו, שיהא צוארו נפשט ודמי לחניקה. לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, פירוש לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה, ומתישבין פרקי איבריו שהם רכים ונשמטו בחבלי הלידה.
יוצאין באבן תקומה בשבת, ואף במשקל אבן תקומה, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל, והוא דאיכוון ותקל לרפואה. ורש"י גריס דאכוון ותקל, ולא גריס לרפואה. ופי' שנמצא החפץ מכוון מאליו במשקל אחד. ומשקל דמשקל אבעיא ולא אפשיטא.
<h2>דף סז.</h2>
יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה. וכן כתב הר"ם פרק י"ט. ביצת החרגול, דעבדי לה לשחלא, פירוש רפיון הירך, כדתנן [בכורות מ' ע"א] השחול והכסול, איזהו שחול כל שנשמטה ירכו. ורש"י פירש שיחלא, כאב האזן, ותולהו באזנו. ובשן של שועל, דעבדי לה לשינתא, דחיה למאן דנאים, דמתה למאן דלא נאים. ובמסמר הצלוב, דעבדי לה לזירפא. פירוש זירפא כמו שירפא, וקורין בלשון ערבי אחתרק. ומסמר הצלוב מעמידה כדי שלא תוסיף. פירש רש"י נפח מכה, דכל פרזלא מרזף זריף, והאי מסי לזירפא.
כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. והא דתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסקרא וטוענו באבנים גדולות, איכא למימר דטוענו באבנים גדולות כי היכי דלכחוש חיליה, וסוקרו בסקרא כי היכי דליחזיוה אינשי ולבעו עליה רחמי, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, ולהכי תלינן כובסא בדיקלא האידנא. כובסא פירש רש"י אשכול תמרים, וסימן הוא שמשיר פירותיו, והרי"ף כתב, כמו נצר דכתיב [ישעי' י"א] ונצר משרשיו יפרה.
<h2>דף סז:</h2>
כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת, פירוש כסבור שאין שבת בתורה. ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת, פירוש דכולה חדא שגגה היא וקרבן אשוגג אתי. והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה, פירוש ששכח [ששבת] היום, בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, דכל חדא שבת חדא שגגה היא, דמסתמא אתידע ליה ביני ביני. והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה פירוש שלא ידע שמלאכות אלו אסורות. חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, פירוש חטאת אחת, ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתים, דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב לפני חכמים ולמד בהלכות שבת. ואב דתני לאו דוקא, דהוא הדין אתולדה, כדמוכח מסיפא.
<h2>דף סח.</h2>
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, פירוש תולדות הרבה של אב מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת.
<h2>דף סט:</h2>
היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ומשמר יום אחד. וכל יום ויום עושה כדי פרנסתו, ואפילו ההוא יומא נמי. במאי מינכר ליה, בקדושא ואבדלתא. ואם היה מכיר סכום יום שיצא בו, עושה מלאכה כל היום כולו. וכי תימא לישתרו ליה למעבד תרי יומי, ונימא כיון דבשבתא לא נפיק במעלי שבתא נמי לא נפיק. חיישינן דילמא זימנין שמשכח שייראתא ומקרי ונפיק.
<h2>דף עב:</h2>
נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, או אפילו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור. כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים פטור. נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, או אף נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה אסיקנא בפרק הזורק דפטור אם לא אמר במקום שתרצה תנוח. וגרסינן במסכת כריתות פרק ספק אכל חלב [י"ט ע"א], אפילו נתכוין ללקוט ענבים וליקט תאנים שחורות וליקט לבנות פטור. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכוין לכבות את זו וכבה את זו, להדליק את זו והדליק את זו חייב. להדליק ולכבות וכבה והדליק, בנשימה אחת חייב, בשתי נשימות פטור. ובנשימה אחת דאמרינן חייב, אפילו לא איתעבידא מחשבתו, דלהדליק מעיקרא בעי ולבסוף לכבות וכי עבד מעשה כבה ולבסוף הדליק הוה, אפילו הכי חייב. דנהי דאקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר. וה"ר משה הרחיב בביאור דברים אלו פרק א'.
<h2>דף עג.</h2>
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר הטוחן המרקד הלש והאופה, הגוזז את הצמר ומלבנו והמנפצו והצובעו והטווהו המסיך העושה שני בתי נירין האורג שני חוטין והפוצע שני חוטין. בפרק האורג [ק"ה ע"א] מתבאר זה. והקושר והמתיר. התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד את הצבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבדו והממחקו המחתכו והכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר והמכבה והמבעיר המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן.
<h2>דף עג:</h2>
האי מאן דקטל אספסתא בשבתא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. האי מאן דקניב סלקא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. ירושלמי, הדין דשחיק תומא, כד מפרך ברישיה חייב משום דש, כד מבחר בקליפתיה משום בורר, כד שחיק במדוכתא משום טוחן, כד יהיב משקין משום לש, גמר מלאכתו משום מכה בפטיש. בצל שרסקו ליתן טעם אסור, ואם להוציא שורפו מותר. צנון טומנו וטובלו במלח, ובלבד שלא ישהא. באו לו כלים מבית האומן לובשן, ואם נתקרע נתקרע. נסתכסכו בגדיו בקוצים, הרי זה מפשרן בצנעה, ובלבד שלא יקרע. נפל טיט על בגדיו, הרי זה ממרחו בידו אחת, ובלבד שלא יכסכס עד כאן. ותו גרסינן בירושלמי [פ"ז ה"ב], זה שהוא רוקק, הרי זה מבליעו בכסותו ואינו חושש. אם יש שם פסיפס רוקק ושף, אבל אם אין שם פסיפיס חיישינן. תנא החופר והחורש והחורץ, כולן מלאכה אחת הן. היתה לו גבשושית ונטלה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש. היתה גומא וטממה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש. החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, דקיימא לן כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ועוד דמקלקל הוא.
הקוצר והבוצר והגודר והמסיק והאורה, כולן מלאכה אחת הן. האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי פטור משום תולש ומשום מפרק, דאין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, כך נראה מפסק ה"ר אלפסי. אך מדעת הר"ם נראה שפסק כמאן דאמר אין עמור אלא בגידולי קרקע, אלא שאסור לכתחלה מפני שנראה כמעמר, פרק כ"א. ואע"ג דבפרק קמא דיום טוב [י"ג ע"ב] משמע דמעמר אדם ערימה בשבת ואינו חושש, דקאמר התם דלגבי מעשר הוי גמר מלאכה ולגבי שבת [לא] הוי גמר מלאכה. איכא למימר דבביתו מותר לעמר, לפי שאין דרך [עמור], אלא במקום שקצר משם כגון כשקוצרין שעושין הערימות בשדות, אבל כשמביאן בביתו אע"פ שמעמרן אין בכך כלום, והכא נמי דוקא קאמר כניף מלחא ממלחתא. והר"ם פירש דכל דבר שהוא מכוון להשוותו וצריך כוון באותו עמור מחייב בכל מקום ואפילו בחצירו, אבל המאסף פירות וצברן בלא כיוון מותר.
הדש והמנפץ והמנפט, כולן מלאכה אחת הן. פירוש המנפץ פשתן מגבעוליו, והמנפט צמר גפן בקשת כדרך האומנין ומפרק גרעינין הנמצאין בתוכו שהן זרע צמר גפן, והוי תולדה דדש דגידולי קרקע הן. אבל בצמר רחלים וכיוצא בו תיקון שלו נקרא מנפץ בלשון משנה, כמו שכתבנו למעלה. והוא אב בפני עצמו, ואינו תולדה דדש.
<h2>דף עד.</h2>
היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר. פירוש מניח על השלחן על מנת לאכלם מיד. ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. ואם בירר בנפה וכברה, אפילו לאכול לאלתר חייב. בקנון ובתמחוי פטור מפני שמשנה, אבל אסור לכתחלה. כתוב בהשלמה, הרי"ף גריס בכל האי שמעתא היו לפניו שני מיני אוכלין, משמע שהאוכל האחד ראוי לאוכלו כשהוא חי והאחר אינו ראוי לאכלו אלא לאחר שבשלו, והוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת. ורש"י לא גריס שני [מיני אוכלין] אלא היו לפניו מיני אוכלין. ולפירושו משמע דלאלתר אפילו בנפה וכברה מותר, והוא דבר תימה. לבו ביום בנפה וכברה חייב, בקנון ובתמחוי לבו ביום איכא למימר נמי דחייב. ולדעת הרי"ף דבקנון ותמחוי פטור אבל אסור. והא דתנן בפרק ביצה [י"ד ע"א] בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, והכא משמע דאיסורא איכא, שאני יום טוב משבת. והא דגרסינן נמי התם [י"ג ע"ב] מנפה על יד על יד ואוכל, ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב, ואמרינן וכן לשבת, נמצא לפי הפירוש הזה דלא שרינן לאלתר אלא ביד. אבל לבו ביום אפילו ביד חייב ובקנון ותמחוי לאלתר פטור אבל אסור. בנפה וכברה איכא למימר דחייב. ועוד יש לפרש דכי שרינן לאלתר, הני מילי בבורר אוכל מתוך פסולת, ואפילו בתמחוי ולבו ביום חייב חטאת, אבל בבורר פסולת מתוך אוכל אסור אפילו לאלתר. ודוקא בשבת, אבל ביום טוב אמרינן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. וה"ר אשר פירש דלאלתר שרינן אפילו פסולת מתוך אוכל בקנון ובתמחוי. ולבו ביום חייב חטאת אפילו בקנון ותמחוי. ומיירי בברירות בחיקו כעין שבוררין מיני קטניות כשרוצין לבשלם. ומשום הכי כי בירר פסולת מתוך אוכל לבו ביום חייב חטאת, דדרך ברירה הוא ככברה למילתיה. וחילוק יש בין ברירה זו לברירה ממש, כמו שבוררין התבואה, עד כאן מדרך ההשלמה.
הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב חטאת, דכיון דתורמוסין שלקי להו שבע זימנין בקדירה, ואי לא שקלי מינייהו מסרחי, וכפסולת מתוך אוכל דמי, ולהכי חייב. פירוש רש"י מתוך שהוא רך ונמוח על ידי שנשלק הרבה, אי לא שקיל ליה לאוכל מתוך הפסולת מסרח. הילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב הוי כפסולת, ואע"ג דאוכל הוא מחמרינן למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל, ורבינו הלוי גריס ואי שקיל ליה מסרח, כשנוטלן נימוח בין אצבעותיו ונמאס, הילכך ההוא דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוא אוכל. והר"ם גריס הכי. אלא שמפרש ואי שקיל ליה מסרח, שהפסולת שלהן ממתקת אותם כשישלקו עמה, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל הוא וחייב.
<h2>דף עד:</h2>
האי מאן דפרים סילקא בשבתא חייב משום טוחן. פירוש מחתך הדק. דסלית סילתי חייב משום טוחן. ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך. פירוש מבקע עצים גסים לעשות מאחת שתים או שלש. והרי"ף פירש דסלית סילתי, אלו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי, [פירוש] בנימין נימין, וכשמפרק אותן הנימין יוצא מביניהן כמין קמח דק, ומתוך כך נחשב כטוחן.
האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל. פירוש סיכתא (כלי) [גללי] בהמה רקיקין, רי"ף. ולשון רש"י, שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה. ולא אמרינן לשרורי מנא קא מכוין, כלומר לחזק ואין כאן בשול. משום דמירפא רפי על ידי האור, והמים שבתוכו [יוצאין]. ולאחר שיצאו המים ממנו קמיט, כלומר מתקשה. וכי רפי ברישא הוי בשול.
דארתח כופרא חייב משום מבשל. התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. פירוש התולש את הכנף מגוף העוף. ומשמע בירושלמי אפילו לאחר מיתת העוף חייב משום גוזז. וכן כתב הר"ם פרק ט'. והקוטמו פירוש לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניח בכר ובכסת וחייב משום מחתך. מורטו חייב משום ממחק, בצד זנבו שהוא קשה, מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקשה למקום אחד וגם ממנו אורג כובעים מכנפי העוף בלא שער, ולכך חייב משום ממחק. ובירושלמי פירש הקוטמו חייב משום מכה בפטיש. הטווה צמר מעל גבי בהמה חייב שלש חטאות, משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טווה. וילפינן ממשכן דכתיב טוו את העזים. ואיכא דדחי בגמרא ואמר חכמה יתירה שאני, וצריך עיון. והרי"ף והר"ם השמיטו זה.
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה. לשון הר"ם בפרק עשירי, הקורע כדי לתפור שתי תפירות או על מנת לתפור שתי תפירות חייב. וצריך עיון שני לשונות אלו. ובפרק האורג ביארנו עוד.
<h2>דף עה.</h2>
המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. פירוש כגון שנתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, דחוט התפירה נמשך ומתח ראש החוט להדק ולחבר החתיכות, וזו היא תפירתו, ואע"פ שלא קשר חייב משום תופר שתי תפירות, כיון שהתפירות רבות יש שם עומד. ויש מי שאומר דהוא שקשר אחר מתיחתו ומתחייב תרתי, דאי לאו הכי לא קיימי ולא מיחייב כלל.
הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. פירוש מין, וממשיכו לע"ז, והילכך אסור ללמוד ממנו. והיודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו. פירוש לפי שהיא חכמה מפוארה ומכיר בה גדולת קונו, שתקנם כרצונו ואין בהם כח לשנות מה שנגזר עליהם לא להיטיב ולא להרע אלא כרצון הבורא. ויכיר טעות המשתחוים לשמש לירח, שטועים בהם ואומרים שמריעין ומטיבין מעצמם, וידע בזה להשיב את אפיקורוס.
כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר את פועל י"י לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. מנין שמצווה אדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזה היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות.
הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. אבל משום דישה אינו חייב, דאין דישה אלא בגדולי קרקע. ואע"ג דבפרק המצניע [צ"ה ע"א] גרסינן דחולב חייב משום מפרק, ומפרק תולדה דדש הוא, והכא אמרינן דאין דישה אלא בגדולי קרקע. איכא לתרוצי כדאמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות מ' ע"ב] מרבא מארעא קא רבו מינק לא ינקי מארעא, וכיון דמארעא רבו גדולי קרקע הם, אבל חלזון שגדל בים לאו גדולי קרקע הוא כלל. והכי משמע פרק בכל מערבין [ערובין כ"ה ע"א] דדגים לאו גדולי קרקע הם. ואיכא דפסק דהכא חייב נמי משום דש, כיון דאשכחן דחולב חייב משום מפרק. ועוד דהא קיימא לן [ע"ג ע"ב] האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, ומאי שנא עימור מדישה. ואיכא דאמרי דשאני עימור מדישה, דאע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע יש עימור שלא בגדולי קרקע, השלמה עד כאן, וצריך עיון.
וכי תימא וליחייב נמי משום נטילת נשמה. איכא למימר דאפילו פצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. ואע"ג דפסיק רישיה הוא, שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דלצלא צבעיה. שמעינן מהא דפסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור. וטעמא דמילתא משום דמקלקל הוא. אבל פסיק רישיה דניחא ליה, כגון התולש עולשין בארעא דידיה וכגון ממעט עינבי הדס ולית ליה הושענא אחריתי חייב. ומשום הכי אצטריך בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ, כדאיתא בפרק מילה [קל"ג ע"א]. ומדאיצטריך קרא למשרי, אלמא בפסיק רישיה דעלמא כי האי גונא דניחא איכא איסורא דאורייתא. ויש פסיק רישיה אחרינא נמי שהוא פטור, והוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה בעשיית מלאכה, כגון התולש עולשין בארעא דלאו דידיה בפרק הבונה [ק"ג ע"א]. והמלקט עינבי הדס ביום טוב היכא דאית ליה הושענא אחריתי, כיון שאין צריך לאותו תיקון פטור, מיהו איסורא דרבנן איכא כיון דפסיק רישיה הוא אע"ג דלא מכוין. הכי מוכח פרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב]. והתם דקתני ממעטין לכתחלה מוקים לה בשלקטן לאכילה, ומשום מצוה הוא דשרינן לכתחלה. ואע"ג דלא שרינן למימר לגוי זיל אחים לי גבי מילה אע"ג דאיכא מצוה, שאני התם דאיכא למגזר משום דאתי איהו גופיה להחם. אבל הכא מאי גזירה איכא. אע"ג דאיכא למיגזר לאכילה אטו שלא לאכילה, כיון דאית ליה הושענא אחריתי לא גזרינן. וה"ר אשר תירץ דשאני הכא מתוך שלא הותרה לו אלא על ידי אכילה זכור הוא. והא דאמרינן גבי מסובייתא [קמ"ה ע"א] דנזייתא אסיר להדוקי ביומא טבא, ופירש רש"י משום סחיטה, והאי ודאי לא איכפת ליה בסחיטה ואסרינן ליה משום פסיק רישיה. מדרבנן הוא דאסור. ורבינו תם פירש מסובייתא דנזייתא לאו משום סחיטה אסרינן ליה, דאין דרך סחיטה אלא במים ומשום מלבן, או בענבים וכיוצא בהן ומשום מפרק דדמי לדישה, לפי שהמשקה היה כנוס שם מעיקרו. אבל ביין שנבלע בבגד ליכא לא משום מלבן ולא משום מפרק. אלא משום דשוייה דופן לקירוייה והוה ליה כבונה. וניחא ליה בהדוקיה ואיכא איסורא דאורייתא. ואיכא לפרושי דהני מילי שהנקב הוא למעלה, וסותמו כל זמן שהיין בדלי כדי שלא יתקלקל מפני הרוח. אבל נקבי הצדדין שמוציאין משם היין תדיר כל זמן שצריך לשתות, לית בהו משום שוויי דופן, שהרי פותחו תמיד. ולסברא זו אין איסור סחיטה בהנהו מסובי שקורין דודילש או אשפינש ואע"פ שיש שם בגד או צמר שקורין אישטופא. ועוד דההוא יין אזיל לאיבוד, ולא ניחא ליה, ואף קשה ליה. ועוד דבמקום מצוה הוא דומיא דליקוט עינבי הדס לאכילה ביום טוב דשרי. נמצאת אתה אומר שלשה דינין יש בפסיק רישיה. היכא דניחא ליה בההיא מלאכה חייב. היכא דלא ניחא ליה בההיא מלאכה או דלא איכפת ליה פטור אבל אסור דכמקלקל הוא. ויש פסיק רישיה אחר שהוא מותר לכתחלה, והוא פסיק רישיה שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן, כגון צירוף וכיוצא בו, כמו שכתבתי בפרק כירה. מנמוקי ה"ר אשר. עד כאן מן ההשלמה. ויש להאריך עוד בענין פסיק רישיה במקום מצוה היכא דליכא למגזר א[טו] דאורייתא דשרי, או במקום צערא כגון מפיס מורסא וכיוצא בו.
<h2>דף עה:</h2>
הצד צבי השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו חייב, כדאמרינן לעיל. אסיקנא בגמרא היינו מעבד היינו מולח, ואפיק חדא מינייהו ועייל שרטוט. פירוש אפיק מן החשבון אבל לא מן החיוב. שרטוט פירוש כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שרוצה להאריך ולהרחיב החתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך השרטוט וחותך. וכך היו עושין בעורות המשכן כשהיו חותכין אותו, השלמה.
השף בין העמודים חייב משום ממחק. פירוש שכונתו כדי שיהיה חלק. פירש רש"י עמודים כגון עמודי אכסדראות העשויות חלונות ונסמכות בחלונות בין עמוד לעמוד. והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו, כדי שיהיה חלק, חייב. והמגרר ראשי כלונסאות חייב משום מחתך, פירוש שיהיו הראשים שוין וכדין. והממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. ירושלמי [פ"ז ה"ב], מה מחיקה היתה במשכן, שהיו שפין את העור על גבי העמודים. המסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש. פירוש לאחר שנחצבה הוא מחליקה, וזה הוא גמר מלאכתה. הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש. פירוש הצורה עושה שם לנוי, וזה הוא גמר מלאכתו. וכן המנפח כשהותך הזכוכית בניפוחו הוא נעשה מיד ואין צריך תיקון אחר. האי מאן דשקיל אקופא מגלימא חייב משום מכה בפטיש, והני מילי הוא דקפדי עלייהו. פירוש אקופא ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשרים כשנתק בה חוט וקשרוהו. וכן קשין וקסמין דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותן ממנה לאחר אריגה. וזו היא גמר מלאכתה כשקפיד עלייהו מעיקרא.
כתב אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים פטור. [מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב]. וזה חומר במוחק מבכותב. כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש.
ועוד כלל אחר אמרו, כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת. פירוש אם הוציאו כשיעור המפורש לכל דבר ודבר, ואע"ג דלא חשיב ליה. כל הכשר להצניע, לאפוקי דם נדה, ולאפוקי עצי אשירה. ושאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו ואחשביה איהו ואפקיה חייב, אפילו בפחות מכשיעור כיון דאיהו אחשביה. אבל אחר פטור לא אמרינן נתחייב זה במחשבתו של זה. וכן כתב הר"ם פרק י"ח.
<h2>דף עו.</h2>
המוציא תבן כמלא פי פרה, פירוש ואפילו הוציאו לצורך גמל דלא סגי ליה בהאי שיעורא מיחייב כיון דחשיב הוא לפרה שדרכה לאכול תבן. עצה כמלא פי גמל. מפרש בגמרא שהוא קש של מיני קטניות, ודרך הגמלים לאכלו ולא בהמה אחרת. ולפיכך אזלינן לשיעורא רבה. וכתב הר"ם פרק י"ח שאם הוציא תבן או קטנית כמלא פי פרה חייב, שאכילה שעל ידי הדחק שמה אכילה. וכן דעת ההשלמה. וכן מוכח בגמרא. ותימה מהרי"ף שכתב כמלא פי גמל סתמא, ולא ביאר שאם הוציא כמלא פי פרה לפרה שחייב. עמיר כמלא פי טלה, הוא כגרוגרת. עשבים כמלא פי הגדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים כגרוגרת, יבשים כמלא פי הגדי. ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעורייהו. כלומר לחמור שבהן. אבל מצטרפין לקל שבהן, הכי מוכח בגמרא, השלמה.
<h2>דף עו:</h2>
המוציא אוכלין כגרוגרת [חייב] ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן. פירוש המיוחדין לאדם חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן שמצרפין וחוץ מקליפי פולין. והני מילי בחדתי, אבל בעתיקי לא מפני שנראין כזבובין בקערה. כן נראה דעת הרי"ף. אך הר"ם לא פליג בין פולין ועדשים לשאר אוכלין, וצריך עיון.
המוציא יין כדי מזיגת הכוס. אוקימנא בגמרא כוס יפה של ברכה שצריך שיהא בו רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. כתב הר"ם ואם היה קרוש בכזית פרק י"ח. וצריך עיון למה השמיטו הרי"ף וההשלמה דין זה, ובגמרא [ע"ז ע"א] אמרינן תנא יבש בכזית. ואפשר דסבירא להו דההוא יחידאה הוא, דמסיים בה דברי רבי נתן, אבל לרבנן אפשר דאזלינן לשיעור אוכלין דהוא כגרוגרת, ולא אזלינן בה להאי דינא דכזית ולא לדינא כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, דאם כן לא לבעי כזית.
<h2>דף עז.</h2>
חלב כדי גמיעה. ירושלמי [פ"ח ה"א], הדא דתימא בחלב בהמה טהורה, אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. וכן כתב הר"ם פרק י"ח. אך הרי"ף וההשלמה לא הביאוהו.
<h2>דף עז:</h2>
חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה. פירוש במשיפה של קילור, שרגילין לשופו בחלב אשה. קילור כדי לשוף במים. פירש רש"י לשתי עינים. וצ"ע מהר"ם שלא כתב לשתי עינים. טל כדי לשוף את הקילור, כן נראה לי מן הירושלמי [שם], וכן כתב הר"ם. דבש כדי ליתן על פי כתית. פירוש מורסא שקורין פלורונק בלעז. ומיבעיא בגמרא אי אמרינן כדי ליתן אפומא דכולה כתית, או דילמא אמורשא קמא דכתית לאפוקי הדר הדריינא דלא. ולא איפשיט. והר"ם כתב לחומרא. שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו. פירוש והוא אצבע קטנה. ואית דמפרשי אחד מפרקי אצבע קטנה של קטן. והר"ם כתב אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו.
<h2>דף עח.</h2>
מים כדי לשוף את הקילור. פירוש שנותנין על העין. והר"ם פירש במים של טל, אבל בשאר מים כדי לדוח פני מדוכה. וזה על דרך הירושלמי. דם ושאר כל המשקין ברביעית. פירוש משקין שאן עושין מהן רפואה. רביעית הוא רביעית הלוג, דהיינו ביצה ומחצה. כל השופכין ברביעית, דחזו לגבל בהן את הטיט. וטיט היכא דמיגבל כדי לעשות פי כוש. אבל היכא דלא מיגבל לא אזלינן להאי שיעורא לא במים ולא בעפר, לפי שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כוש. כוש מלשון כוש או כדור. ופי כוש הוא העיגול קטן שנקרא וירטיל. הר"ם. ורש"י גריס פי כור, פירש רש"י נקב שנותנין בו המפוח. שיעורא זוטא הוא.
<h2>דף עח:</h2>
המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית, סיב כדי ליתן על פי משפך קטן של יין, פירוש סיב הוא גמי רך, ומשימין ממנו על פי המשפך של יין כדי שלא יצאו היתושים דרך פיו. רבב כדי לשוט תחת אספוגית קטנה, וכמה שיעורה כסלע, והוא כגרוגרת. פירוש רבב כמין שומן חזיר או חלב בהמה טמאה או טהורה או עוף. וטחין ממנו רטיה להניח על גבי המכה. כך פירש בפירוש ההלכות של ה"ר יהונתן. ורש"י והרי"ף והר"ם פירשו רקיק, והוא עוגה קטנה לאכילת קטן. ויש מפרשים רבב משומן טהור. ולשון אספוגית דייק לפירושם, מדלא אמר אספלנית. מוכין כדי לעשות כדור קטן, וכמה שיעורה כאגוז. נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. ושיעורו שתי אותיות. פירוש שהן גדולות. וכן כתב הר"ם. המוציא קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס חייב, משהראהו למוכס פטור. נייר מחוק ושטר פרוע, אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור. שטר חוב, עד שלא פרעו חייב, השלמה. היה לרבינו לפרש שתי אותיות גדולות של קשר מוכסין. וכן כתב הר"ם בפרק י"ח. עור כדי לעשות קמיע, פירוש עור יבש, והוא הנקרא חיפה, ומליח ולא קמיח ולא עפיץ.
<h2>דף עט.</h2>
ולא שנא בין מעובד, פירוש שהוא מליח, לשאינו מעובד, בין שהוציאו לעבדו, בין שהוציאו שלא לעבדו ואפילו אינו עומד לעבדו, וכן המעבד עור, כולן שיעורן כדי לעשות קמיע. ואם לא מליח ולא קמיח ולא עפיץ, והוא עור לח הנקרא בושלא ונקרא מצה, שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה. דפתרא, והוא דמליח וקמיח ולא עפיץ, כדי לכתוב עליו את הגט. ועור קורטבלא חמשה על חמשה. פירש רש"י קרטבלא שבשלוהו ברותחין ומתקשה לישב עליו לחפות דולפקאות, שקורין פדשטולש. הבגד שלשה על שלשה, השק ארבעה על ארבעה, המפץ ששה על ששה. כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה.
<h2>דף עט:</h2>
קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה של תפלין, שהיא שמע ישראל. קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזות אף קלף כותבין עליו מזוזות. אבל תפלין אין נכתבין על דוכסוסטוס אלא על קלף בלבד. ענין קלף ודוכסוסטוס הוא שחולקין העור לשנים, והחלק של צד השער נקרא קלף, והחלק של צד הבשר נקרא דוכסוסטוס. וכותבין מזוזה ותפלין בפנים הנחלקין. וסימניך כבוד אלהים הסתר דבר [משלי כ"ה]. ומה שאמרו קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער, פירושו קלף במקום בשר, פנים שכנגד הבשר, והם הפנים הפנימיים שהם כנגד מקום הבשר. ודוכסוסטוס בפנים הפנימיים שהם כנגד מקום השער. אבל לעולם דוכסוסטוס הוא חלק היריעה של צד הבשר. קלף הוא חלק היריעה של צד השער. ומזוזה נכתבת בין על הקלף בין על הדוכסוסטוס בפנים הפנימיים, בין על הגויל והוא עור שלא נטל ממנו כלום כמה דאת אמר [ב"ב ב' ע"ב] גויל אבני דלא משפיין. ויש מפרשים גויל מעובד בעפצים. אבל תפלין אין נכתבין על הגויל ולא על הדוכסוסטוס אלא על הקלף, והוא חלק של צד השער. ונכתבים בפנים החלוקים שכנגד מקום הבשר. ואם ישנה בתפלין שכתבן על הגויל או על הדוכסוסטוס, והוא חלק של צד הבשר, וכתבם במקום בשר, או בפנים הפנימיים שכנגד מקום השער פסול. וכן אם כתבן על הקלף במקום שער ממש פסולין. כך פירשו הגאונים ז"ל. והר"ם החליף השטה, ומה שאנו קורין קלף הוא קוראו דוכסוסטוס, ומה שאנו קורין דוכסוסטוס הוא קוראו קלף. וזהו שאמרו קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער. ואם שנה בתפלין פסול. נמצא הכשר בתפלין לדברי הגאונים הוא פסול לרב ז"ל, הכשר לרב ז"ל פסול לגאונים. ירושלמי במגלה בפרק ראשון, וכתבו הרי"ף בהלכות ספר תורה. הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין. וצריך שיהא על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתו, ואם שנה פסול. ולא יהא כותב חציו של עור וחציו של קלף. ואין כותבין אלא [על] עור בהמה טהורה שנאמר למען תהיה תורת י"י בפיך, פירוש מסורגל משורטט. על דרך ההשלמה. עד כאן.
<h2>דף פ.</h2>
דיו כדי לכתוב שתי אותיות. אמרינן עלה בגמרא שתי אותיות בדיו, שתי אותיות בקולמוס, שתי אותיות בקומרין, כלומר כל היכי דמפיק ליה שיעורו שתי אותיות. ומבעיא בגמרא אות אחת בדיו ואות אחת בקולמוס ואות אחת בקומרין ולא אפשיט. קומרין קסת הסופר. וכי תימא תיפוק לי דמיחייב משום הוצאה דקסת או קולמוס. איכא למימר כיון שהן טפלין לפחות מכשיעור לא מיחייב עלייהו, וכדאמרינן לקמן. כתב הר"ם פרק י"ח אם הוציא דיו בפני עצמו או בקסת צריך שיהיה בו יותר על זה, כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות. הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור, בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לה שיעורא דקמייתא. הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והניחה חייב, דהא מנחא ראשונה בשעת הנחת שניה. ואם קדם והגביה הראשונה קודם הנחת שניה ראשונה נעשית כמי שנקלטה או נשרפה ופטור. השלמה. הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב. ואע"ג דלא נח, וכגון שהעבירה תוך שלשה אע"ג דקיימא לן דתוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא. הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב, בשתי העלמות פטור, השלמה. כתב הר"ם בפרק י"ח בספר זמנים וזהו לשונו. הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחת, לרשות אחת חייב, לשתי רשויות אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה פטור. היתה ביניהן כרמלית הרי הן כרשות אחת וחייב חטאת. נראה שהר"ם פסק כרבי יוסי ואליבא דרבא. ובהשלמה פסק כרבנן, ואינהו לא מפלגי בין רשות אחת לשתי רשויות, וצריך עיון.
כחול כדי לכחול עין אחת. וכתב הר"ם פרק י"ח המוציא כחול בין לרפואה בין לתכשיט כדי לכחול עין אחת. ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עינים והוציאו להתקשט עד שיוציא כדי לכחול שתי עינים. וכן נראה מהגמרא, דמוקים דבעירניות בעינן כדי לכחול שתי עינים. ותימה למה השמיטו זה הרי"ף וההשלמה. וה"ר יהונתן תירץ לדעת הרי"ף, דכי בעינן בגמרא לעירניות כדי לכחול שתי עינים, ההוא אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהן, ולא סבירא לן הכי. ולא נתיישב לי תירוץ זה לפי סוגיית הגמרא.
דבק כדי ליתן בראש השפשף, גירסא אחריתי השבשבת, והוא שריג של זמורה או של עץ אחר. ומתרגמינן שריגים [בראשית מ'] שבשין, וכן שבישתא. ונותנין בהן דבק, והעופות נתפסין שם.
<h2>דף פ:</h2>
אדמה כחותם האגרת. וכן כתב הר"ם אדמה כדי לעשות (כ)חותם האגרות. זפת וגפרית כדי לעשות נקב. שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. מפרש בגמרא נקב קטן של יין. והר"ם והרי"ף וההשלמה השמיטו זה וצ"ע. ואפשר כי חלוף גירסא הוא.
חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. וזבל וחול הדק כדי לזבל כרישה. חול הגס כדי ליתן על פי כף קטן של סיידין. קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו. ומבעיא בגמרא קשר העליון או קשר התחתון. ולא איפשיט. ואם היה עבה או מרוצץ כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באלפס. מאי ביצה קלה, ביצת תרנגולת. ואמאי קרי ליה קלה, שיערו חכמים אין לך קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. ואסיקנא כגרוגרת מביצה קלה.
<h2>דף פא.</h2>
עצם כדי לעשות תרווד. וכן פסק הר"ם פרק י"ח. זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר או כדי לפצוע בו שני נימין כאחת. צרור אבן כדי לזרוק בעוף. והר"ם פסק כדי לזרוק בבהמה ותרגיש, והוא משקל עשרה זוזים. חרס כדי לקבל בו רביעית.
שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא ושיעורן כמלא היד. אבל לא את הפייס, והוא כרשיני בבליאתא, ופירושו אדמה שהיא קרובה להתפרך. אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלא היד, אם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים. פירש הרי"ף ראשו של בוכנא שדכין בו הבושם. ופירשוהו בתלמוד ארץ ישראל מלא רגל מדוכה קטנה של בושם. ואם יש עליה עד מותר, פרישו רבנן סמרטוט, כדתנן התם [נדה י"א ע"א] משמשת בעדים וכו'. ורש"י פירש כהכרע המחלוקת, והוא כאגוז דנפיש מכזית וזוטר מכביצה. מדוכה קטנה של בשמים, אם יש עליה עד מותר, פירוש אם יש קנוח במדוכה מותר לקנח בה, ואם ירדו עליה גשמים ונטשטש מקום הקנוח, אם רשומו ניכר, כיון דמאיס דלא חזי לבשמים לא מבטיל ליה מבית הכסא ומותר, כך פירש רש"י. וכתב רבינו בהשלמה שהוא הנכון. והרי"ף גריס ירדו עליהם גשמים ונטשטשו, כלומר אם ירדו גשמים על האבנים מקורזלות האלו ונטבעו בקרקע, אם רשומן ניכר שרי, ולא חיישינן שמא יהא כסותר או כטוחן, ומותר להעלותן לגג אחריו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואוקימנא בפרק מי שמתו בלאו דלא תסור. אבל לא תעשה שהוא מדאורייתא לא מדחי. והר"ם כתב ואבן שיש עליה טנוף, שודאי לקנוח הוא, מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה. נראה שזה הוציא מהא דאמרינן מדוכה קטנה של בשמים אם יש עליה עד מותר.
<h2>דף פא:</h2>
אסור ליפנות בשדה הנירה, דילמא שקיל מעילאי ושדא תתאי, דקיימא לן היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש. צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. ש"מ האי פרפיסא שרי לטלטולה. ודוקא לצורך גדול כי האי דקנוח משום כבוד, אבל לא שלא לצורך. היה מונח על גבי יתידות והניחה על גבי קרקע חייב משום נוטע. היה מונח על גבי קרקע והניחה על גבי יתידות חייב משום תולש. פירש רש"י האי חייב לאו דוקא, אלא אסור משום דדמי לתולש, דאי חייב ממש קאמר, לצורך היכי שרו רבנן איסור סקילה וכרת. ודומה לו הבא על הגויה חייב משום נשג"ז דלאו איסורא דאורייתא אלא מדרבנן. ופירוש פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו. השלמה עד כאן. ונראה לפרש דדוקא בנקוב איכא איסורא משום נוטע ותולש, אבל בשאינו נקוב לא.
<h2>דף פב.</h2>
חרס אסור לקנח בו משום סכנה, ואתמר משום כשפים דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא, אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו ולא אותבוה, אמרה מילתא אסרתינהו, אמרי אינהו מילתא ושריוה, אמרה להו מה אעביד לכו דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינה במנא ולא אכיל לכו מכישה דאסר גינאה.
היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור. ודוקא בחרס דאוגני כלים. היו לפניו צרור ועלים ג"א עשבים מקנח בעלים. פירוש תלושים, ואינו מקנח בצרור, פירוש דלאו בר טילטול הוא. ודוקא עלים לחים, אבל יבשים משירין את השיניים. פירש רש"י שיני הפה והכרכשא. וה"ר יהונתן ורש"י בשם רבותיו פירשו בעלין מחוברין, ומשום שמוש במחובר לא מתסר, כדאיתא במסכת עירובין. וכתב ה"ר יהונתן בפירושו, דיבשים לית בהו משום תולש, וצ"ע פירושו.
אבנים של בית הכסא ברשות הרבים [אין] מטלטלין אותם בפחות פחות מארבע אמות, אבל בכרמלית שרי. הצריך ליפנות ואכל, רוח רעה שורה עליו או רוח זוהמא, ודומה לתנור שהסיק על גבי אפרו, וזהו תחלת ריח הפה. אכל ולא שתה אכילתו דם, וזהו תחלת חולי מעים. אכל ולא הלך ארבע אמות, אכילתו מרקבת, וזהו תחלת רוח רעה. רחץ ולא סך שמן תחלה, דומה לזולף מים על גבי חבית. רחץ בחמין ולא שתה מהם דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים. רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן, דומה לברזל שהכניסוהו באש ולא הכניסוה[ו] במים. הנכנס לפנות ואינו יכול ליפנות יעמוד וילך ארבע אמות וישב ויעמוד וילך ארבע אמות וישב או ימשמש בצרור באותו מקום או יהפך לצדדין, ויסיח דעתו מדברים אחרים. ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפיך כקדירה. הנכנס לסעודת קבע צריך לבדוק עצמו, כיצד מהלך ארבע פעמים של עשר פסיעות או עשר פעמים של ארבע פסעות ויפנה ואחר כך יכנס.
אמר רבי עקיבא מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה שנאמר [ישעי' ל'] תזרם כמו דוה צא תאמר לו. מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר [משלי ל'] דרך אניה בלב ים. לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. לעולם אל ימנע אדם את עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה שנאמר [במדבר י"ט] זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אפילו בשעת מיתה תורה. אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן שנאמר זאת התורה וגומר. מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין, ארבע על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע, שנאמר [ישעי' ס"א] כארץ תוציא צמחה וכגנה זירועיה תצמיח. הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, כדאמרינן בכמה דוכתי [ברכות מ"א ע"ב], אלא גמרא ואסמכינהו רבנן אקראי. גמרא, פירוש כך אנו מקובלין הלכה למשה מסיני. דין ערוגה נבאר בג"ה במקום אחר. וכתוב בהשלמה בשמעתא דערוגה לא אכתוב דבר, מפני שכלאי זרעים בחוצה לארץ מותרין כדאיתא פרק קמא דקדושין [ל"ט ע"א].
<h2>דף פו.</h2>
מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי וכו', דין זה ביאורו במקום אחר. מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת וכו', ביאורו בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ד ע"ב]. מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר [ישעי' א'] אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים וכו', ביאורו במסכת יומא [ע"ו ע"ב].
<h2>דף פט:</h2>
המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, כלומר כגרוגרת מביצה קלה. וכן בכל מקום שהוזכר שיעור ביצה קלה בענין שבת, וכמו שביארנו בפרק המוציא [פ' ע"ב]. ואע"ג דחזו לככא דאקלידא לא אמרינן דליחייב בכל שהוא. [ככא דאקלידא] פירש רש"י [שן של מפת]ח. תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה, ואע"ג דלא שוו תיבולייהו, והוא שראויין למתק בהן את הקדרה, ואע"פ שיש בהם שכחו חד ויש שכוחו רפה וחלוש.
<h2>דף צ.</h2>
המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. והאי ודאי פשיטא שאילו הוציא והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת. וכן מפרש בירושלמי [פ"ט ה"ז]. קליפי אגוזים וקליפי רימונים סטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה. והמוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. אבל בשאינן שרויין לא אזלינן להאי שיעורא לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגא לאירא. מי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן פי סבכה. תנא מי רגלים בן ארבעים יום. נתר, נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפטרין. בורית, אהלא, ותרי גווני אהלא. קימוניא שלוף ודוץ. אשלג, שולגא שמיה ומשתכחא בניקבא דמרגניתא, ומפקי ליה ברימחא דפרזלא. פלפלת כל שהו. למאי חזי לריח הפה. עיטרן כל שהוא, וחזי לצלחתא, פירוש כאב חצי הראש. מיני בשמים כל שהן. המוציא ריח רע כל שהוא, פירש רש"י שמעשנין בו חולים ותינוקות, כגון חילתית להבריח מעליו מזיקין. שמן טוב כל שהו. ארגמן כל שהוא, צבע שצובעין בו ארגמן וראוי להריח. בתולת הורד אחת. מיני מתכת כל שהן, שכן ראוי לעשות ממנו דרבן קטן. מקק ספרים מקק מטפחותיהם כל שהן, שמצניעין אותן לגנזן. המוציא משמשי ע"ז כל שהן שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. זה השמיט הר"ם וצ"ע. זרעוני גנה פחות מכגרוגרת. זרע קשואין שנים, זרע דלועין שנים, זרע פול המצרי שנים. זבל וחול הדק כדי לזבל כרישא, דכיון דזריע טרח איניש לזבלו. אבל אי לא זריע אמרינן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה. המוציא גרעינין, פירוש גרעיני תמרה. אם לזריעה שנים, אם לאכילה כמלא פי חזיר, אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה, אם לחשבון שנים. פירוש כמו שנותנין לסימן לכל י' די' פשוט. המוציא נימין מזנב הסוס מזנב הפרה חייב, מפני שמצניעין אותן לנשבין, פירוש צדי עופות. מקשה של חזיר אחת, פירוש נימין קשין שבשדרה של חזיר. אחת חזיא לאושכפי, לתת בראש המשיחה של תפירה. צורי דקל שנים, פירוש נסרים קלופים לעשות סלים. שנים לעשות שני בתי נירין. תורי דקל אחת, פירוש והם דקים מן הצורי, והן מין הסיב הגדל סביבותיו.
<h2>דף צ:</h2>
חגב חי כל שהוא, דחזי לקטן לשחק בו. מת כגרוגרת. ודוקא בטהור, אבל בטמא לא אמרינן דחי בכל שהו, דלא מצנעי ליה לקטן לשחק בו, דחיישינן דילמא אכיל ליה בתר דמיית, ולא ספינן ליה איסורא בידים כדאמרינן [יבמות ק"ד ע"א] לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. ואפילו למאן דאמר דקטן אוכל נבילות דאין בית דין מצווין להפרישו. צפורת כרמים בין חיה בין מתה בכל שהו, דחזיא לרפואה. לעולם נזדהר איניש ממקק דסיפרי ומתכך דשיראי ואילא דעינבי ופה דתאני והה דרמוני, דכולהון סכנתא. ההוא דהוה אכיל תאני אמר קוצים יש בתאינה, אמר רבי יוחנן קטליה פה לדין.
חגב טהור אע"פ שאינו טעון שחיטה אסור לאכלו כשהוא חי משום לא תשקצו את נפשותיכם וגו'. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. רב כהנא קאי קמיה דרב, והוה מעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו, פירוש שושיבא חגב טהור, וחי היה. וצ"ע מהר"ם, שכתב פרק א' בהלכות שחיטה שמותר לאכלן חיים.
המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו, כלומר אע"פ שיש בו פחות מכשיעור האמור בפרקין דלעיל, כיון דאיהו אחשביה. והוא הדין אפילו לא הצניע אלא שהוציא לזרע או לרפואה או לדוגמא חייב. והכא במאי עסקינן כגון שהצניע ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק סתמא. מהו דתימא בטולי בטליה למחשבתיה, קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו, ואע"פ שזרקו לאוצר ומקומו ניכר לא אמרינן כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי, אלא אמרינן מדזרקיה בטולי בטליה. צ"ע למה השמיט זה בהשלמה.
<h2>דף צא.</h2>
הוציא גרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה. אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב. דלא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה. הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה, מבעיא בגמרא אי אמרינן כין דאילו אשתיק ולא חשיב עלה לאכילה מיחייב אמחשבה דזריעה, הכא נמי חייב. אם תמצא לומר חייב, הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו. יש דיחוי לענין שבת או אין דיחוי. ועלה בתיקו.
<h2>דף צא:</h2>
המוציא אוכלין [ונתנן] על האסקופה, בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור, שלא עשה מלאכתו בבת אחת. והני מילי באסקופה כרמלית, אבל באסקופה רשות הרבים כגון שהיא למטה משלשה טפחים, או אסקופה רשות היחיד כגון שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה חייב. קופה מליאה פירות ונתנה על פי האסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל קופה. הני מילי בקופה מלאה קשואין ודלועין, אבל קופה מליאה חרדל חייב, דאגד כלי לא שמיה אגד. כך פסק הרב דודי בהשלמה. והר"ם פסק דאגד כלי שמיה אגד פרק י"ב.
<h2>דף צב.</h2>
המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו ועל כתיפו חייב, שכן משא בני קהת. אלו הארבעה דברים פירשם בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"ג], שכן משא אלעזר בן אהרן, דכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. כיצד היה נושאם. שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו, מנחת התמיד של יום תלויה לו בזרועו, שמן המשחה כמין צלוחית קטנה תלויה בפונדתו.
באחר ידו בפיו ברגלו ובמרפקו פירוש אצילי ידיו שקורין איישלא בלעז, באזנו בשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובחיפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה חייב, פיה למטה פטור.
המוציא משא למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת. המוציא משוא על ראשו פטור. פירוש שלא הוציא כדרך המוציאין, ואפילו הוא מבני הוצל שעושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם, ולא מלאכת מחשבת היא. וכתב הר"ם פרק י"ב המוציא משוא על ראשו, אם היה משוא כבד, כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו ותופס בידו חייב, שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתיפו ובידו. אבל אם לקח חפץ קל כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו והוציאו והוא אינו אוחז בידו, הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא החפצים מונחים על ראשיהם, וצ"ע.
<h2>דף צב:</h2>
המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב. באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין לאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר. ואף מקבלי פתקין, פירש רש"י כגון מקבלי פתקין של מלך למסרם לרצים להוליכם, אף הם חייבים בהוצאתם, (ואף) [ואפילו] לא נתקיימה מחשבתם כגון שהוציאו לתתו לרץ זה ונתנו לרץ אחר. והעיקר שיש לפרש דמקבלי פתקין דרכם שראוי להיות חוזר ופעמים הוא לפניהם ופעמים הוא לאחריהם, ואע"פ שהם שלוחי מלכות וצריכים לשמירה מעולה. בה"ר יהונתן. המוציא לאחריו ובא לו לאחריו חייב. המוציא ככר לרשות הרבים חייב, הוציאו שנים פטורים. מפרש בגמרא דכתיב בעשותה אחת מכל מצות וגו', העושה את כולה ולא העושה את מקצתה. לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין. זה יכול וזה אינו יכול, היכול חייב ושאינו יכול פטור, דמסייע אין בו ממש.
<h2>דף צג:</h2>
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפל לו. את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו. את המת במטה חייב. וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב. הני מילי דלית לה ריח רע, אבל אית לה ריח רע בכל שהו. ודוקא כזית מן המת חייב, אבל חצי זית פטור, לא שנא חצי זית ממת גדול ולא שנא חצי זית מכזית ומחצה פטור. וצ"ע זה לדעת ההשלמה, דכיון דקיימא לן מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, פטור אף במוציא המת לקברו, והכי איתא בגמרא הכא בהדיא. ופירש רש"י דכי אמרינן דלקברו פטור, רבותא קאמר, דאע"פ שהוא לצורך המת כיון שאינו צורך המוציא פטור. וכל שכן אם לא הוציאו לקברו אלא שהוציאו לחוץ פטור, שאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ואע"ג דצורך המוציא הוא, כדי שלא יריח ריח רע, כיון דעיקר מיתת המת לא ניחא ליה, כמלאכה שאינה צריכה לגופה חשבינן לה. והכי מפרשינן בפרק קמא [י' ע"ב] גבי לא יצא הזב בכיס שלו. וכן צריך לפרש בהכרח הסוגיא. ואע"פ שכך פסק הר"ם פרק י"ח, יש לומר שהוא פוסק כסברתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ובירושלמי [פ"י ה"ה] מוקים את המת במטה חייב, במת גוי ושאין בו ריח רע, והוציאו לכלבו. ולהכי חייב דמלאכה שהיא צריכה לגופה היא.
<h2>דף צד.</h2>
המוציא בהמה חיה ועוף ברשות הרבים על חיים פטור, שחי נושא את עצמו, על שחוטין חייב. אי נמי בכפות חייב אע"פ שהוא חי. וה"ר משה פסק דלא אמרינן חי נושא את עצמו אלא באדם, בפרק מפנין [קכ"ח ע"ב] ביארנו עוד.
<h2>דף צד:</h2>
ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שריוה רבנן לאפוקי לכרמלית. פירוש משום ריח רע ובלא ככר ותינוק. ורש"י פירש שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה. ואי היה שם מקום בבית לפנות היה מניח עליו ככר או תינוק ושרי לטלטולי על ידם, דאמרינן דמת בטל לגבייהו. אבל השתא שהצריכו להוציאו טפי עדיף בלא ככר או תינוק, דבהוצאת הככר איכא איסורא דאורייתא. כן דעת הרב ר' יהונתן. ובפרק כירה [מ"ג ע"ב] כתבנו יותר. וה"ר משה פרק ששה ועשרים האריך בזה.
מאי טעמא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה של תורה. פירוש איסורא דרבנן, והוא לאו דלא תסור. כתוב בהשלמה בפרק כירה [מ"ג ע"ב], ואע"ג דטילטול אינו אלא מדרבנן, וכיון דאמרינן דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והוא לאו דלא תסור, מת מוטל בחמה אע"ג דליכא ככר או תינוק מאי טעמא לא שרינן ליה לטלטל, ומאי טעמא אין מצילין את המת מפני דליקה אי לאו משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי בידים. ותירץ בשם ה"ר משה אביו, שמפני כבוד החיים הוא שהתירו, לא מפני המתים. וההוא שכבא דהוה בדרוקרת לא היו החיים שכניו יכולים לסבול הריח, וכבוד החיים הוא כבוד הבריות שדוחה לא תעשה אבל לא כבוד המת. ומה שאמרו חכמים דמת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, מפני כבוד החיים הוא ולא מפני כבוד המת. וכן נראה דעת הר"ם פרק ששה ועשרים.
הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו אסורין משום שבות. ודוקא ביד, אבל בכלי חייב לא שנא לעצמו ולא שנא לחבירו. וכן הגודלת והכוחלת והפוקסת אסורין משום שבות, לא שנא לעצמה ולא שנא לחבירתה. כוחלת משום כותבת. גודלת ופוקסת משום בונה, דדרך בנין בכך דכתיב ויבן י"י את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם. אשה לא תעביר סרק על פניה משום צובעת. וכך פסק הר"ם פרק כ"ב. נראה כי הרי"ף וההשלמה השמיטוה משום דיחידאה הוא בגמרא. ואפשר דסבירא להו דאין דרך צביעה בכך.
הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב. וכמה מלא פי הזוג שתים. ומלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב. ודבר זה אף בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה. צפורן שפרשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר, והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו, בכלי פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
<h2>דף צה.</h2>
החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת. המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת, כיון דקיימא לן דדבר שאין מתכוין מותר, [מותר] אפילו לכתחלה, דלאו פסיק רישיה הוא לדעת הרי"ף [בפרק כל הכלים]. אבל לדעת רש"י [קכ"ד ע"ב] מכבד פסיק רישיה הוא, ואסור משום אשוויי גומות. מיהו אינו אלא משום שבות, כיון דמשוה גומות כלאחר יד הוא. והר"ם כתב שאסור לכבד את הקרקע אלא אם כן היה רצוף באבנים, ומתיר זילוף פרק כ"א. ונראין הדברים להקל כדעת הרי"ף, דקיימא לן בשל סופרים הלכה כדברי המיקל. כתב הר"ם פרק כ"א, נשים המשחקות באגוזים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות הגומות.
התולש מעציץ נקוב חייב. כתב הר"ם נקב בכדי שורש קטן. וצ"ע למה השמיטו זה הרי"ף וההשלמה, דהא אמרינן בגמרא נקב בשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים, משאינו נקב פטור.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים חייב, מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור. הני מילי משלשה עד עשרה, אבל תוך שלשה טפחים חייב, והוא שנח על גבי משהו. וכן כתב הר"ם פרק י"ג, למעלה מעשרה אינו חייב אלא משום שבות, ואם היו רשויות שלו מותר. וכתב ה"ר אשר דדוקא זורק, אבל מושיט אסור כיון שמוציא ידו לחוץ.
<h2>דף צז.</h2>
שני בתים בשני צדי רשות הרבים אסור לזרוק מזו לזו. והוא דמדלי חד ומתתאי חד, דזימנין דנפלה ואתי לאיתויי. וכתב הר"ם דדוקא בגד וכיוצא בו, אבל כלי חרס מותר. נראה שדעתו בכלי חרס, כיון דאי נפיל מתבר לא אתי לאיתויי. אבל אי תרוייהו מידלו או מיתתו מותר לזרוק מזו לזו אפילו בגד. ודוקא ברשויות שלו כדאמרינן, ודוקא למעלה מעשרה. מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פטור, בין רשות היחיד מקורה בין שאינו מקורה.
<h2>דף צז:</h2>
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים פטור. והני מילי כגון דאמר בהדי דנפקא לרשות הרבים תנוח, דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, ולא אתעבידא מחשבתו, ולהכי פטור לגמרי. אבל אי לא אמר בהדי דנפקא תנוח מחייב אחת. ואם נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה פטור. ולא דמי לכותב שם משמעון דחייב, דהתם כל כמה דלא מכתיב שם לא מכתיב שמעון, אבל הכא אע"ג דלא זרק ארבע לא מזדרקי ליה תמני בתמיה. וצ"ע מהר"ם שכתב בזו לחיוב ככותב שם משמעון פרק י"ג.
נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה אי אמר בכל מקום שתרצה תנוח מיחייב, כל שכן נתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע, אי לא לא.
<h2>דף צט.</h2>
בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה. פירוש שיהא הממלא עומד לפנים מן המחיצה וממלא. ואין שותין הימנה בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.
<h2>דף צט:</h2>
בור וחולייתה מצטרפין לעשרה. פירוש חולייתה עפר היוצא מחפירת הבור שמניחין אותו סביבות הבור, ואע"פ שאינה ראויה לתשמיש מצטרפת. וכן עמוד עשרה ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב. כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית, פירוש שבכותל זה הקיפו בקעה שהיתה כרמלית, ועשאו רשות היחיד, כלומר שעל ידי הקף זה נעשית הבקעה רשות היחיד, כגון שהוקף לדירה או שאינה יתירה על בית סאתים. וזרק ונח על גביו חייב, לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן.
עקירת חפץ ועשיית מחיצה, כגון בור תשעה ועקר הימנה חוליא והשלימה לעשרה, אי נמי הנחת חפץ וסילוק מחיצה, כגון בור עשרה ונתן לתוכה חוליא, בעיא ולא איפשיטא. ודוקא היכא דמבטיל ליה, אבל היכא דלא מבטיל ליה כגון שזרק דבילה שמינה ארבע אמות בכותל למטה מעשרה מחייב. פירוש ארבע אמות מצומצמות ונתמעטו על ידי הדבילה. ואם זרק דף, פירוש רחב ארבעה, וחפץ על גביו, ונח על גבי יתידות למעלה מעשרה, מבעיא לן אי הוי כהנחת חפץ ועשיית מחיצה או דילמא כיון דלא אפשר דלא מדלי פורתא והדר ניח כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי ולא איפשיט.
<h2>דף ק.</h2>
בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה שמונה וזרק לתוכה מחצלת חייב. וכן נמי חילקו במחצלת חייב. והר"ם פסק לפטור פרק י"ד, דסבירא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא, וכל שכן חוליא. בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב, מלאה פירות פטור. מאי טעמא מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא. ודוקא לענין ביטול מחיצות, אבל מיחץ לא חייצי, דתנן במסכת עירובין פרק חלון [ע"ח ע"ב], חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא תבן או מלא קש, השלמה. וצ"ע זה, כי לפי הסוגיא נראה שם דתבן או קש לא מבטלי מחיצתא וכל שכן פירות. ונראה כי דעת ההשלמה, דהתם לא אתינא מטעם ביטול מחיצה, אלא מטעם סתימה, כלומר דכל זמן שאותו חריץ אינו סתום הרי הם כשתי חצירות. ותבן או קש, כיון שאינו מבטלן שם, לא חייצי. ולאו סתימה היא שאינן יכולין לעבור מזו לזו, שהרי יתקלקלו התבן או הקש וכל שכן הפירות בדריסתן, וכחלוקין דמו. מים על גבי מים ואגוז ביארנו בפרק קמא [ה' ע"ב].
הזורק ארבע אמות בכותל, למטה מעשרה כזורק בארץ. ואע"ג דלא נח, כלומר על גבי שום מקום אלא שנדבקה בכותל ועומדת באויר. והני מילי בדבילה שמינה, וכדמפרשינן לעיל [צ"ו ע"ב]. זרק למעלה מעשרה בכותל רחב ארבעה והלכה ונחה בחור כל שהו פטור, שאין חוקקין להשלים. והכי איתא פרק קמא דיומא [י"א ע"ב] ובמסכת עירובין [י"א ע"ב].
תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות וזרק ונח על גביו חייב. וכל שכן במתלקט עשרה מתוך שלש אמות. אבל מתלקט עשרה מתוך חמש פטור, דניחא תשמישתיה והוי כרשות הרבים. מבוי ששוה לתוכו, ונעשה מדרון לרשות הרבים, פירוש שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רשות הרבים, והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים, או ששוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו אותו מבוי אינו צריך לחי וקורה. פירוש דאותו גובה שבצד הפתח ובכניסת המבוי הות ליה מחיצה, ואע"פ שמשפע והולך לצד פנים או לצד חוץ. לשון הר"ם פרק י"ז, מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שוה לרשות הרבים ומדרון לתוכו, אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים.
זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב, והוא שנח על גבי משהו. ואפילו תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו. צ"ע למה השמיטו זה הרי"ף וההשלמה. והר"ם הביאו פרק י"ג. זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו, אע"פ שחזר והוציאתו פטור. אחזתו הרוח משהו, פי' באויר ותוך שלשה, אע"פ שהחזירתו חייב.
<h2>דף ק:</h2>
היה רקק מים ורשות הרבים מתהלך בתוכו, הזורק לתוכו ארבע אמות חייב, לא שנא בימות החמה ולא שנא בימות הגשמים, לא שנא הוי ארבע אמות ולא שנא לא הוי ארבע אמות, לא שנא הוי ארבעה טפחים ולא שנא לא הוי ארבעה טפחים. וכמה הוא רקק מים, פחות מעשרה, פירוש עומקו. אבל אם היה עמוק עשרה טפחים לא הוי רשות הרבים.
האי מאן דזרק ונח אגודא דגמלא חייב, שהרי רבים בוקעין בו. פירוש על דף שבגשר, ומוטל לרוחב הגשר כשאר הדפין ומובדל חייב, דאע"ג דאיכא דמפסע פסעי ליה, איכא דמנחי כרעייהו עליה.
ספינה עושה מקום ארבעה וממלא. דסבירא לן כרמלית משפת מיא משחינן, ומיא ארעא סמיכתא היא. ואי לא עביד מקום ארבעה, קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. פירוש עושה מקום ארבעה, מוציא נסר שהוא רחב ארבעה וחוקק בה מקום הדלי, ואמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכל מה שתחת הנסר הוא רשות היחיד. וכתב בהשלמה ודוקא בספינה [הוא] שמקילין בה, אבל בגזוזטרא שהיא קבועה בעינן מחיצה שהיא גבוה עשרה, כדאיתא בפרק כיצד משתתפין [עירובין פ"ז ע"ב]. ושופכין דידה שדי להו אדפנא דספינה, דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן.
ספינה שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה. פירוש מלמעלה, שסמוכה תחת תקרת הגזוזטרא ויורדת כנגד המים ואינה נוגעת במים. מלמטה, שסמוכה למים ועולה ואינה נוגעת בתקרה. ושמעינן מינה מדקא עביד מחיצה גבוהה עשרה מלמעלה, אלמא בשגבוהה עשרה מן המים עסיקינן, ואפילו הכי בעינן מחיצה. והילכך בספינה נמי אע"ג שגבוהה עשרה ובשעה שמכניס מן המים לתוכה צריך שיגביה ידיו למעלה מעשרה, ונמצא שהוא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור, אפילו הכי אסור לטלטל מן הים לתוכה. אבל מתוכה לים אחודה מטלטלין, כדכתבינן לעיל, דכחו בכרמלית לא גזרו. ומיהו נראה דלמעלה מעשרה סגי במוציא זיז כל שהו וממלא, משום היכירא. אבל מן הדין אפילו זיז כל [שהו לא] בעי, דמרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור הוא. וכן דעת הר"ם פרק ט"ו וה"ר יהונתן. אבל לדעת ההשלמה ליכא חילוק בין למעלה מעשרה [ובין] למטה מעשרה, וצ"ע.
<h2>דף קא.</h2>
אבל לא מהים לתוכה, ולא מבעיא אם גבוהה עשרה שהיא רשות היחיד, אלא אפילו אינה גבוהה עשרה, אם היא עמוקה עשרה רשות היחיד היא, ואין מטלטלין מן הים לתוכה.
הני בצייתא דמישן מטלטלין בהן אפילו חוץ לארבע אמות. פירוש ספינות קטנות שהן קצרות מלמטה כחודו של סכין ורחבות מלמעלה, דאמרינן גוד אחית, דקל (ש)הוא שהקלו חכמים במים דבקיעת דגים לא שמה בקיעה. ואפילו אין בפחות משלשה מן הקצר שלה ארבעה טפחים, ואע"ג דלא מלאנהו קני ואורבני, ואע"ג דאין מחיצה תלויה מתרת בחורבה. ודוקא מחיצה תלויה היא שאינה מתרת בחורבה, אבל קורת ארבעה מתרת בחורבה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. ואיתא להא מילתא בפרק כיצד משתתפין [ערובין פ"ו ע"א] ובפרק כל גגות [שם צ"ה ע"ב]. ושם מתבארים הדברים.
<h2>דף קא:</h2>
ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, והוא שקשורות בדבר שהוא יכול להעמידן. נפסקו נאסרו. חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להתירן הראשון. וכן מחצלות הפרוסות לרשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו, נגללו נאסרו, חזרו ונפרסו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה. והני מילי לזרוק אבל לטלטל אסור במזיד. פירש רש"י לזרוק, לחייב הזורק מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה, אבל להיות מטלטל בתוכן אסור מדבריהם במזיד. ויש לפרש בענין אחר.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור, נחה חייב. בד"א שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה. וכי תני ונזכר משום סיפא נקט ליה לאשמועינן שאע"פ שנזכר כיון שחזר ושכח כי נחה חייב. כתב הר"ם פרק י"ג הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח. תימה איך השמיטו זה הרי"ף וההשלמה, והא נפקא לן מסוגיא דגמרא הכא, דגרסינן לכת' ומיתנא אגדו בידו הוא, פירוש ואין כאן זריקה.
שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד, שתי אמות בשוגג במעביר פטור, פירוש פטור מקרבן דכיון דבידו לעמוד בסוף שתים אמצעיות אשתכח דגמר שיעורא במזיד. בזורק חייב. הזורק ונחה בפי הכלב בפי הכבשן חייב. וכי אמרינן קלטה כלב או שנשרפה פטור, התם דלא קא מכוין, הכא דקא מכוין. ובפרק קמא [ד' ע"ב] ביארנו זה.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה כמה יבנה ויהא חייב, כל שהו. למאי חזי, שכן בעל הבית שיש נקב בכירתו סותמו. ודכותיה גבי משכן שכן קרש שנפל בו דרנא מטיף לתוכו אבר וסותמו. המסתת, פירוש מרבע את האבן ומתקנה לפי המקום. והמכה בפטיש, פירוש גם הוא באבות מלאכות, והיא פיק בלעז שמפוצץ בו את הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדילה מן ההר קצת. והוא מכה בפטיש הכאה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. והיא גמר מלאכה של חוצבי אבן. ובמעצד והקודח כל שהו חייב. זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. לאתויי חק קפיזא בקבא דחייב. פירש רש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלשת לוגין, ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן. אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה, שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. הרי"ף וההשלמה השמיטו זה וגם הר"ם. וצריך עיון. ואפשר דסבירא להו דלאו הלכתא היא, דיחידאה היא, דרבן שמעון בן גמליאל תני לה. ואע"ג דבעלמא אמרינן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, לא סמכינן ההיא כללא [כאשר ביארנו] בבבא בתרא פרק בתרא.
מסתת חייב משום מכה בפטיש. וכי אמרינן לעיל המסתת והמכה בפטיש, הכי קא אמרינן המסתת כמכה בפטיש. העושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה. עייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה. פירוש הכניס יד הקרדום בתוך העץ שלו חייב משום בונה. וכן כתב הר"ם פרק עשירי. והטעם ביארנו בפרק כירה [מ"ה ע"ב].
המצדד את האבן חייב משום מכה בפטיש. פירוש בבניינא תתאה דסגי ליה בצדודי בעלמא בלא טיט. אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט, הנותן את הטיט חייב, והני מילי בבנינא מציעא, אבל בעילאה אפילו העלה והניח על גבי דימוס חייב. דתלתא בניני הוו, תתאה מציעאה ועילאה. תתאה בצדודי ועפרא, פירוש בלא טיט. מציעאה בעי נמי טינא, פירוש צריך טיט עם הצדוד שצריך לצדד את האבן. עילאה בהנחה בעלמא. כך נראה מדרך רש"י. והר"ם נראה דמפרש מציעאה בעי נמי טינא כמו בתתאה, ונמצא כי התתאה ומציעאה שוין הן לדין חיוב משום בונה. אבל המצדד בבנינא תתאה חייב משום מכה בפטיש, שזה הוא גמר מלאכת האבן. אבל בשאר בניני הצדוד דלאו גמר מלאכה הוא, שאפשר שצריך לטוח בטיט ולענין אחר.
<h2>דף קג.</h2>
החורש כל שהו, דחזי לבזרא דקרא. צ"ע למה השמיטו זה הרי"ף וההשלמה. המנכש, פירוש שתולש העשבים שגדלין מאליהן סביבות הגפנים ושאר אילנות, שלא יכחישום. המקרסם, פירוש קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו. והמזרד, פירוש זרדים לחים חדשים של שנה זו שפעמים שהם מרובים ומכחישין את האילן ומתייבש. כל שהוא חייב. והוא דעביד ליפות את הקרקע, דתניא התולש עולשין והמזרד זרדין, מין קנים הם, ובעודן רכין זורדין אותן למאכל אדם, נתקשו מעט ראויין לבהמה, יבשו עומדין להסק. אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להסק כדי לבשל ביצה קלה, אם ליפות את הקרקע כל שהו, כלומר היכא דעביד בקרקע דידיה ואע"ג דלא מכוין ליפות פסיק רישיה הוא. וכי בעינן הני שיעורי היכא דקא עביד בארעא דחבריה. וצ"ע אי מפלגינן בין אגם לארעא אחרינא. ונראה לומר לדעת ההשלמה לפי מה שכתב בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] דלא מפלגינן. וכן מצאתי שהיא דעת הרב בעל היראים. והר"ם לא ביאר בזה די הצורך פרק שמיני. המלקט עצים אם לתקן כל שהו, פירוש לתקן האילן או השדה, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים, אם לתקן כל שהן, אם לבהמה כמלא פי הגדי.
הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב. והני מילי בשולט בשתי ידיו, אבל אם אינו שולט בשתי ידיו פטור בשמאלו. ואם הוא אטר פטור בימינו. כתב אות אחת והשלימו לספר, ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, דלהשלים שאני. ושתי אותיות בין משם אחד, פירוש כגון שש, שהן אות אחת. וכן פסק הר"ם פרק י"א. וצ"ע אם כתב שתי אותיות משם אחד ואינן שם בפני עצמן כגון א"א מאאזרך מהו. ונראה מדעת הר"ם דפטור. אך מדעת הרי"ף נראה שחייב, כסתם מתניתין. בין משתי שמות, פירוש כגון א"ב, בין משני סמניות, פירוש אחת בדיו ואחת בסקרא. בכל לשון חייב.
<h2>דף קד:</h2>
הכותב שתי אותיות בהעלם אחת חייב. כתב בדיו או בסקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם, על שני כתלי זויות ועל שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה חייב. פירוש נהגין נקרין. וצ"ע אם סרט סריטה אחת על שני נסרין או שני סריטות על נסר אחד אם חייב אם לאו. ויש שפוסקין לחיוב. הכותב על בשרו חייב. פירוש בדיו, המשרט על בשרו פטור. פירוש במכתב או בסירא. כתב במשקין ובמי פירות ובאבק דרכים ובאבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו וברגלו ובמרפקו פטור. כתב אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כתלי הבית ועל שני דפני פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור.
<h2>דף קה.</h2>
כתב אות אחת נוטריקון פטור. הכותב שתי אותיות בשתי העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים פטור, דיש ידיעה לחצי שיעור. צריך לכתוב עוד מה שמוסיף בענינין אלו הר"ם בפרק י"א.
האורג בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין. העושה שני בתי נירין בנירין ובקירום בנפה ובכברה ובסל חייב. והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. מאי נירין, תרתי בבת נירא וחדא בנירא. מאי קירום מסוביתא, פירוש כלי שאורגין אותו מן הסיב או מזולתו ומסננין בו. פירוש אחר אומנות שעושין מקנים דקים חלוקים, ירושלמי [פי"ג ה"א] מאי קירום קירומא, נראה שהוא מקרומית של קנה או מלשון עטרה בקרמים.
<h2>דף קה:</h2>
הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין, ואפילו קורע על מת דידיה שהוא חייב לקרוע עליו פטור, דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והר"ם פוסק לחיוב פרק עשירי. והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן. הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו כאלו עובד ע"ז, שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך למחר אומר לו עבוד ע"ז, מאי קראה לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. ואי עביד למרמא אימתא אאינשי ביתיה שרי, כי הא דרב יהודה שליף מסוביתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לאמתיה מונינא ארישה. ואעפ"כ ראוי לכל חכם וחסיד שלא ירגיל עצמו בכך שלא ילמדו ממנו אנשים שאינן מהוגנין ויעשו שלא כראוי וקא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול.
שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט. מפרש בגמרא הסיט הוא הפסק בין אצבע לאמה כמה שאדם יכול להרחיבו. ואם טוה ולבן וצבע, שהן כולן אבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור הזה חייב. והוא או פשוט או כפוף. וכפוף ופשוט חד שיעורא הוא לפירוש רש"י. והכפוף הוא בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שתי פעמים. ופשוט הוא בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחת. ויש בזה כפלים באותו שיעור שבין אצבע לאמה. והר"ם פירש בענין אחר בפרק תשיעי שהסיט כפול הוא ארבעה טפחים. והעושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שלבד הדבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני. עוד כתב הרב המיסך חייב והשובט על החוטין עד שיתפרקו וינתקם הרי זה תולדת מיסך, וכמה שיעורו משיתקן רוחב שתי אצבעות. וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות חייב, בין שארגן מתחלה, בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג שיעורו שני חוטין. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין חייב. הא למה זה דומה לאורג צילצול קטן ברוחב שלשה בתי נירין. צריך עיון שיעור רוחב שתי אצבעות שכתב. עוד כתב המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה הרי זה תולדת אורג, וכן הקולע את הנימין הרי זה תולדת אורג, שיעורו משיעשה קליעה באורג שתי אצבעות. עוד כתב הבוצע שני חוטין חייב. ובוצע הוא המפריד את הארוג. בין שהוציא הערב ליתן את השתי או העביר השתי מעל הערב, הרי זה בוצע. והוא שלא יהיה מקלקל אלא מתכוין לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואחר כך מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן הרי זה תולדת בוצע, ושיעורו כשיעור הבוצע.
<h2>דף קו.</h2>
כתוב בהשלמה, כללא דחובל ומבעיר, חובל שאין צריך לכלבו ומבעיר שאין צריך לאפרו פטור. חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חייב, וכל שכן חובל בצריך לבשר ומבעיר בצריך להתחמם או צריך לבשל או להאיר שחייב, כיון שהתיקון הוא בשעת הקלקול או בדבר הקלקול. ואפילו בדבר שהקלקול מרובה על התיקון חייב כיון שמתקן בגוף הדבר, כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים [ע"ג ע"א] לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור, והשוחט קדשים בחוץ מה תקן תקן להוציאו מידי אבר מן החי, וזה מן הישר. עד כאן. ה"ר משה כתב פרק י"ב המבעיר כל שהו חייב והוא שיהא צריך לאפר. והראב"ד הגיה עליו שאם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים. גם השמיט הרב מבעיר לבשל ואפילו אין שם תבשיל. וצריך עיון מה שכתב כל שהו, אחר שלא הוזכר בגמרא.
הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב. הא צפור לבית פטור. ודוקא בצפור דרור, אבל באחר אפילו לבית חייב. ודוקא בבית מקורה. הצד צבי סומא וישן חייב, זקן וחולה וחגר פטור. ודוקא חולה מחמת אובצנא, פירוש עייפות. אבל חולה מחמת אישתא חייב.
<h2>דף קו:</h2>
הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורדקי שלו. צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין. הצד חגבים היגזין צרעין יתושין, כל שבמינו ניצוד חייב, שאין במינו ניצוד פטור. ישב אחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו, אע"פ שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור לתוכו.
<h2>דף קז.</h2>
נכנסה לו צפור תחת כנפיו, יושב ומשמרה עד שתחשך. כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר, חדא הא, וממאי דפטור ומותר, דקא תני הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור. ואידך המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור, וממאי דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ. ואידך הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין את הקערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה ועל צואה של קטן ועל העקרב של תשוך.
שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב. פירוש משום דאית להו עור, והוי חבורה שאינה חוזרת. ונצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב, כי היכי דהוי בבני אדם או בבהמה חיה ועוף שחייב בנצרר הדם אע"פ שלא יצא. וכן כתב הר"ם פרק ח'. וצ"ע הרי"ף וההשלמה למה השמיטו זה. ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. הצדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור, דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והר"ם אוסר. וכי אמרינן החובל בהן פטור, דוקא בנצרר הדם ולא יצא, דכון דלית להו עור יתבלע באיבריו ונמצא דלא מהני מידי. אבל אם יצא מהם דם מיחייב בהם החובל כשם שאם הרגן מיחייב, כדדייק בגמרא הא הורגן חייב, ומה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. וכן כתבו הרב בעל היראים ושאר מן המחברים. והירושלמי מסייעם בפרק כלל גדול, דאמרינן התם המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום.
<h2>דף קז:</h2>
הצד פרעוש בשבת פטור אבל אסור, פירוש ממקום שאינו נצוד ועומד, כגון מעל גבי קרקע או בבגדים מבחוץ. וההורגו חייב. ודוקא פרעוש, אבל כנה כיון דאין פרה ורבה שרי. והטעם דכיון דאין פרה ורבה כזיעה בעלמא הוא. ויש מקילין אף בפרעוש משום טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ובמקום צערא שרי לכתחלה, וכדאמרינן פרק כל כתבי הקדש [קכ"א ע"ב] כל המזיקין נהרגין היכא דרצין אחריו ואע"פ שאין בהם סכנה. והני כרצין אחריו דמי. ואין להקל על זה, דלא דמי היזק פרעוש להיזק שאר המזיקין. והמחמיר תבא עליו ברכה. והרי"ף וה"ר משה פסקו לאיסור פרק עשירי.
השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב, ובין סנפיריו. ולא תימא יבש אלא אפילו אית ביה רירי, כשנוגעין בו חוט מן הרירין נמשך על האצבע. חייב משום נטילת נשמה, ואע"פ שנצוד מערב שבת בתוך הים. הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו.
<h2>דף קח.</h2>
האי מאן דתלש פטורי מאוני דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגדולו. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב.
<h2>דף קח:</h2>
אין עושין הלמי בשבת, אבל עושה מי מלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. הילמי, מי מלח מרובין. מי מלח, מועטין. וכל שכן שמן ומלח או שמן ומים, שאינו נותן מים ומלח בתחלה שמותר.
ואין עושין מי מלח עזין, והם כל שהביצה צפה בהן. וכמה תרי תילתי מלחא ותילתא מיא, ועבדי לה למורייסא. אין מולחין צנון בשבת, אבל ביצה מותר. וצנון לטבולי שרי. יין לתוך העין אסור, על גב העין מותר. רוק תפל אפילו על גב העין אסור. שורה אדם קילורין מערב שבת ונותנן על גב עינו בשבת ואינו חושש, והוא דלא הוי עמיץ ופתח. טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם.
גרסינן בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"ב], עין שמרדה מותר לכחלה בשבת, ואפילו משחק סמנין ואתויי דרך רשות הרבים, דההיא דקדחא ליה עינא בשבתא צוחא צוחא וליכא דמשגח בה פקע עינא ומיתה. מרדה כגון מאי, רירא דייסא דימעתא ודמא וקדחא, ותחלת אוכלא לאפוקי סוף אוכלא ופסוחי עינא דלא. מעלין אזנים בשבת. הני מילי בסם, אבל ביד לא, דיד מרזף זריף. מעלין אונקלי בשבת, מאי אונקלי אסטומכא דליבא ופירושו אלמעדה. האי פידעתא סכנתא היא ומחללין עליה את השבת. האי עינבתא פרונקא (דמלאכה ראמותא) [דמלאכא דמותא] הוא. האי סימטא פרונקא דאישתא היא. מכה של חלל אינה צריכה אומד, והאי אישתא צמירתא נמי כמכה של חלל דמיא. ומהיכן היא מכה של חלל, מן השפה ולפנים.
יד לעין תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לפה תקצץ, יד לחסודה תקצץ, פירוש ריבדא דכוסליתא. יד לפי טבעת תקצץ והוא נקב [הרעי]. יד לאמה [תקצץ]. יד לגיגית תקצץ. יד מחרשת, יד מסמא, יד מעלה פוליפוס. תנן התם במסכת נדה [י"ג ע"א] כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, באנשים תקצץ. וטעמא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משובחת. אבל אנשים דבני הרגשה נינהו תקצץ. והוא הדין כי לא מרבה נמי. וכי קאמרינן מרבה, בנשים. במה דברים אמורים לענין שכבת זרע. אבל לענין זיבה אף הוא משובח [כמו] בנשים. ולענין שכבת זרע נמי אם בא לבדוק בצרור או בחרס בודק. ומטלית עבה הרי הוא כחרס. כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. והוא שלא יהיו ניצוצות ניתזין על רגליו, שלא יהיה נראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, אלא יעמוד על מקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח. ולא יעשה [עצמו] שעה אחת רשע לפני המקום. וכל כך למה, שמוציא שכבת זרע לבטלה. שכל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני י"י אשר עשה וימת גם אותו. וכאילו שופך דמים, שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. וכאילו עובד ע"ז, כתיב הכא תחת כל עץ רענן, וכתיב התם על ההרים הרמים והגבוהים ותחת כל עץ רענן. שמואל ורב יהודה הוו קיימי אגדא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא בליליא, אמר ליה רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין מים, אמר ליה שיננא אחוז באמה והשתן מים לחוץ. ואע"ג דאמרינן כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, (הילכך) כיון דלא אפשר עשאוה כבולשת, דתנן בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות (לתוכה) אסורות סתומות מותרות, ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין פנאי לנסך, אלמא כיון דבעיתי לא מנסכי, הכא נמי כיון דבעית לא אתי להרהורי. והכא מאי בעיתותי איכא, אי בעית אימא משום ביעתותי דליליא, ואי בעית אימא משום ביעתותא דשכינה. אי בעית אימא ביעתותא דרביה. אי בעית אימא שאני רב יהודה דאיכא אימתא דמריה עליה דקרי שמואל עליה דרב יהודה לית דין ילוד אשה. אי בעית אימא נשוא הוה, דאמרינן אם היה נשוא מותר. אי בעית אימא כי הא אורי ליה דאמרינן גבול יש לה מעטרה ולמעלה אסור מעטרה ולמטה מותר. כל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, משום דמגרי יצר הרע בנפשיה. ונקרא משומד, שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"ז. כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שנאמר וירע בעיני י"י אשר עשה וימת גם אותו, וכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו, אלו המנאפים ביד. תנא לא תנאף, לא תתהני לאף, וקרי ביה לא תנאף לא תהא נואף בין ביד בין ברגל, וקרי ביה לא תנאיף בתינוקות. הגרים והמשחקים עם תינוקות מעכבין את המשיח. בשלמא גרים כדאמרינן קשים גרים לישראל כספחת. אלא משחקין עם תינוקות מאי היא, אילימא משכב זכור בני סקילה נינהו, אלא דרך איברים בני מבול נינהו, אלא דנסבי קטנות דלאו בני אולודי נינהו, דאמר ר' אסי אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.
<h2>דף קט.</h2>
שירקא טויא שרי, פעפועי ביעי אסור, פירוש שירקא טויא, לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשיכה שרי, ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל. פעפועי ביעי, לטרוף ביצים מגולגלין בקערה אסור, דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדירה, השלמה.
מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש, אבל חלא לא. בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו ואסור. מאן דדריכא ליה חמרא אגבה דכרעה צמית ליה בחלא, דגב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.
גרסינן בפרק לפני אידיהן של גוים [ע"ז י"ב ע"ב], הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת, אדהכי והכי לגמע חלא. גרסינן במסכת יומא [פ"ד ע"א] החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. לאתויי מאי, לאתויי ספק שבת אחרת, היכי דמי דאמדוהו לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא ניעכבוהו עד לאורתא כי היכי דלא ליחול עליה שתי שבתות, קמ"ל.
רוחצין במי גרר במי חמתן במי טבריא במי עסייא, אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום. ים הגדול אוקימנא במים הרעים שבו, אבל המים היפין שבו רוחצין.
<h2>דף קט:</h2>
אין אוכלין אזוב יון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר ושותה את אבובראה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה, לאיתויי טחול לשינים וכרשין לבני מעים, ולאיתויי מי צלפים בחומץ. אבל מי רגלים לא, דלא שתו ליה אינשי.
<h2>דף קי:</h2>
מנין לסירוס באדם שהוא אסור, ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו.
גרסינן בבכורות [מ"ד ע"ב] משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שבקש להשתין ולא השתין ונמצאת כריסו צבה. שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא מים ואחד מוציא זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, ובשעה שאדם נצרך, אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקור. מאי דכתיב לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, אימתי לא יהיה בך עקר ועקרה בזמן שבבהמתך. דבר אחר שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים ולא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, ואימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמתך.
<h2>דף קיא.</h2>
ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, כדאמרינן במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ. ובמסרס אחר מסרס מנין שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא. ודוקא מגמע ופולט, אבל מגמע ובולע שרי. תוספתא, אין לועסין (מצטבי) [מצטכי] בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, ואי מפני ריח הפה מותר. לא ישוף אדם סם בשיניו בשבת בזמן שמתכוין לרפואה, ואי מפני ריח הפה מותר. החושש בגרונו לא יערענו בשמן, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא בשמן אפילו בשמן וורד, והוא דשכיח, אבל לא שכיח לא.
<h2>דף קיא:</h2>
אלו קשרים שחייבין עליהן, קשר הגמלים וקשר הספנים. כשם שהוא חייב על קשורן כך הוא חייב על התירן. יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלים וכקשר הספנים, אבל איסורא איכא.
<h2>דף קיב.</h2>
ומאי נינהו קטרא דקטרי בזממא, פירוש זהו קשר הרצועה שקושרין בטבעת. זממא הוא שנוקבין לאנקה בחוטמה ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם. וקיטרא דקטרי באיסטרידא, פירוש איסטרידא הוא כמין טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה, ואותו קשר מתקיים. וכשרוצה להעמידה קושר רצועה באותו טבעת ומעמידה בה. וכשרוצה מתיר את הרצועה ונוטלה. קושרת אשה מפתחי חלוק, ואע"ג דאית ליה תרתי דשי, ולא אמרינן חד מינייהו בטולי בטליה. וחוטי סבכה [ו]של פסיקיא אע"ג דרויח, ולא אמרינן דילמא משלף שלפה ליה. ... פרקי קשירה [והוי] קשר של קיימא [קמ"ל], אשה חסה על שערה [ומשר]א שריא לה, כלומר שמא תצא בדוחק ותנתק שערה. ורצועות מנעל וסנדל ונאדות יין ושמן אע"ג דאית ליה תרי אוני. וקדירה של בשר אע"ג דאית ליה תרתי שלאבי, פירוש ברוסונש בלעז, ולא אמרינן מבטיל ליה לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכה דרך שלאבא. התיר רצועות מנעל וסנדל, מנעל בדאושכפי, דמעשה אומן הוא, וקשר של קיימא הוא וחייב חטאת. בדרבנן פטור אבל אסור. פירש הרי"ף דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא של קיימא.
וכתוב בהשלמה מה שכתב הרי"ף ברצועות מנעל דרבנן שהוא קשר של קיימא אלא שהוא מעשה הדיוט לא מסתברא כותיה, שאם היה קשר של קיימא ליכא חלוק בין מעשה הדיוט למעשה אומן. אלא ודאי לא קשר של קיימא הוא. ואפילו הכי אסור מפני שאין צריכין להתר בכל יום אלא בימות הגשמים מפני הטיט שנכנס בתוכן. וכן פירש רש"י עד כאן. והר"ם כתב כדעת הרי"ף פרק עשירי. בדבני מחוזא מותר לכתחלה, שמהדקין וקושרין אותן על הרגל ועל השוק אחר שנועלין המנעל, דלאו מעשה אומן הוא, ולאו קשר של קיימא הוא, שצריך להתירן בכל עת. צריך עיון לשון זה, ומה לנו אם הוא מעשה אומן, כיון שאינו של קיימא. והר"ם כתב כמו כן לאיסור קשר שהוא מעשה אומן אע"פ שאינו של קיימא, פרק עשירי. ואפשר שרצונם לומר בזה מקשר שצריך דקדוק ואומנות בעשייתו, ולכך אסור אפילו אינו של קיימא. סנדל, בדטייעי דקטרי אושכפי חייב חטאת, שהוא קשר של קיימא, וקטר ליה קיטרא מעלייא, ואם התירו חייב חטאת. ובדחומרתא דקטרי אינהו פטור אבל אסור. פירושו לדעת הרי"ף פטור אבל אסור ואע"פ שהוא של קיימא כיון שהוא מעשה הדיוט. ורש"י מפרש מפני שפעמים מתקיים שבת או חדש. וסנדל דנפק ביה בתרי מותר לכתחלה, דזימנין דנפיק האי ומרוח ליה וזמנין דנפיק האי מעייק ליה, ולאו קשר של קיימא הוא, ולפיכך מותר לכתחלה.
מאן דאזיל בכרמלית ואיפסיקא רצועה דסנדליה שקיל גמי לח דחזי למאכל בהמה וכריך עליה. פירוש וקושר הגמי. וכן כתב הר"ם. וצ"ע אם איפסיקא ליה ברשות הרבים אי שרינן ליה על ידי גמי, כיון דלא מינטר. ואפשר שיש להחמיר ברשות הרבים דהוי איסורא דאורייתא. ואי איפסיק ליה בחצר רצועה דסנדליה, אמרינן ליה שבקיה, דהתם לא מינטר הכא מינטר. השלמה, ואע"ג דקיימא לן [קכ"ד ע"ב] בכלים שנשברו בשבת שניטלין שבריהן אם הן עושין מעין מלאכה אע"פ שאין עושין מעין מלאכה ראשונה, טעמא דמילתא דלא דמי לשברי כלים, דהתם לא חזו למידי, אלא לאותה מלאכה דחזו ומיחד להו לאותה מלאכה. אבל הכא גבי סנדל כיון דחזי לאתקוני לסנדל לא מיחד ליה למלאכה אחריתי. וכיון דהשתא לא חזי לסנדל אסירי. אבל בכרמלית דלא מינטר מיחד ליה למלאכה אחריתי דחזי בה כגון לכסות בה את הכלי וכיוצא בזה, עד כאן. וצ"ע מה שכתב הרי"ף בזה, דמשמע שאם אינו מיחד ליה למלאכה אחריתי בכרמלית דהוי אסור לטלטל אפילו על ידי גמי. וזה אינו נראה מסוגיית ההלכה. וה"ר אשר תירץ דעל ידי גמי הוי טלטול כלאחר יד, ובכרמלית משום פסידא שרינן ליה, כדאשכחן בצנור שעלו קשקשים שממעכן ברגלו וכו' [כתובות ס' ע"א]. וה"ר שלמה ב"ר אברהם תירץ דכי אמרינן דשברי כלים ניטלין בשבת כשעושין מעין מלאכה, הני מילי בדבעי. ליה לצורך ההיא מלאכה, כגון לכסויי בה מנא או טנופיא, אבל לשמרו אסור לטלטלו, דהיה ליה כמר שלא יגנב וכמחמה לצל דאסיר. ולכך אצטריך ליה על ידי גמי בכרמלית, ובחצר אסור. וזה אינו נראה לפי פשט ההלכה. אלא דכיון שעושין מעין מלאכה שרי לטלטולי סתמא. ונראה אפילו מחמה לצל. וכן נראה שכן הוא דעת המחברים.
דין סנדל שנפסקה אחת מאזניו ואחת מתרסיותיו או שניטל רוב הכף השמיטו הרי"ף והר"ם וההשלמה. ואפשר דמשום דלא שכיחי האידנא לא רצו להאריך בזה. והדין כך הוא, נפסקה פנימית טמא, חיצונה טהור, ואפילו חזר ותיקנו. וכן לענין שבת ואסיר לטלטולי בחצר אי נפסקה חיצונה. אבל בכרמלית שרינן ליה על ידי גמי, כדכתבינן לעיל. וסנדל שיש לו ארבעה אזנים וארבע תרסיותים אי נפסקה אחת מן החיצונות טמא, שתי החיצונות טהור, ואפילו חזר ותיקנו. וכן לשבת. וכי אמרינן טהור, דוקא מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. ואפילו חזר ותיקנו דקאמרינן דוקא לענין טומאה משום דפרחה לה טומאה קמייתא מיניה, ופנים חדשות באו לכאן וכלי חדש הוא. ומיהו אי נגע בטומאה אחרי שתיקנו טמא. אבל לענין שבת אי חזר ותיקנו כלי הוא שראוי לטלטל כשאר סנדל דעלמא. כך ראוי לפרש מסוגיית ההלכה ודעת ההשלמה וה"ר אשר ורש"י.
<h2>דף קיג.</h2>
קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא, ואע"ג דאית ליה תרי איסרי ולא אמרינן חדא מינייהו בטולי בטליה. פירוש תרי אסרי שני חבלים. קושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה, ויכול להוציא הבהמה בדוחק או יתיר התחתון.
קושרין דלי בפסיקיא, אזור של בגד וכיוצא בו דלא מבטיל ליה בדלי, ולא הוי קשר של קיימא. אבל לא בחבל ואפילו חבל דגרדי, דגזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא. חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו, דעניבה לאו קשירה היא.
מביא אדם חבל של גמי, נ"א גרדי, מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס. כל קיואי מותר לטלטלן. ואוקימנא בחבל של גרדי, דהיינו כלי קיואי. אבל כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון אין מטלטלין. מה טעם לפי שאין ניטלין. פירוש שקובע להם מקום. ואמרינן בגמרא אבל לא את העמודים. ולאו משום דקא עביד גומא, דגומא ממילא הויא, ותנן [נ' ע"ב] הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין ניטלין בשבת. אלא משום דאתי לאשוויי גומות. אבל בטומן לפת שהוא בשדה לא אתי לאשוויי גומות. השלמה עד כאן.
מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת. ואין מקפלין ומציעין מיום הכפורים לשבת. ולא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם לא. ואדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים לא. ובחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים אבל בצבועין לא. ולא אמרן אלא אלא שאין לו להחליף, אבל יש לו להחליף לא. יש לו להחליף מחליף, אין לו להחליף ישלשל בבגדיו. וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא.
<h2>דף קיג:</h2>
מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, מאי היא, דלא ליפסע פסיעה גסה. ואף בחול אסור לפי שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושי דבי שמשי. אסור לאכול אדמה בשבת, ואף בחול אסור מפני שהוא מלקה. ומרהט בשבתא לבי מדרשא שפיר דמי שנאמר אחרי י"י ילכו כאריה ישאג. היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם היה יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקור שניה מותר, ואם לאו אסור. והיכא דלא אפשר, כגון דאי מקיף קא מפיש בהלוכא שפיר דמי. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבר, דבור אסור הרהור מותר.
<h2>דף קיד.</h2>
מנין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים, ובטלאי על גבי טלאי. הני מילי בצלא [ברכות נ"ג ע"ב] פירוש עור העליון. כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות. איכא דאמרי רבד איתמר, ולא פליגי הא בלבושא הא בגלימא, פירוש לבוש העליון אסור אפילו רבב. רבב פירושו כגון זיפתא וקירא וכיוצא בו, ופירוש רבד דם יבש שלא יראה ככתם נדה ויבא לידי חשד. ורש"י פירש רבד שכבת זרע.
איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הצבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר אפילו במסכת כלה. פירש רש"י אפילו במסכת כלה שאינה רגילה, ונתן הוא לבו ולמדה. ויש מפרשים אפילו במסכת כלה, בדרשה שהיו דורשין בכל שבת, ובא להקל עליו שאין צריך שיהא בקי בכוליה תלמודא. ופירוש זה נראה מסוגיא דמסכת תענית, ושם הארכנו בזה [תענית י' ע"ב]. איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה שמניח חפציו ועוסק במלאכת שמים למאי נפקא [מינה], למיטרח ליה בריפתיה. גרסינן במסכת יומא [ע"ב ע"ב] כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים, מכאן לתלמיד חכם שמצווין לעשות לו מלאכתו. מבית ומחוץ תצפנו, כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, ונקרא תועבה שנאמר כי נתעב ונאלח. מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אוי לו לתלמיד חכם שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים. חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עבד. אמר להו רבא לתלמידיה במטותא מינייכו לא תירתי תרתי גיהנם. מאי וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. איזהו תלמיד חכם, כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר, למאי, למנויי, אי במסכתא באתריה, אי בכולי תלמודא ריש מתיבתא.
<h2>דף קיד:</h2>
יום הכפורים מותר בקניבת ירק תלוש מן המנחה ולמעלה. וכן מפצעין באגוזים ומפרידין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. ויום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה. וכן פירש הר"ם בהלכות שביתת עשור פרק קמא, וכתב עוד וכבר נהגו בשנער ובמערב שלא יעשו אחת מכל אלו ביום צום אלא הרי הוא כשבת לכל דבר.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה בין שקורין בהן, פירשו בגמרא נביאי. בין שאין קורין בהן, פירוש כתובי. היו כתובין תרגום [או] בכל לשון אין מצילין אותם מפני הדליקה. פירוש כיון שלא ניתנו לקרות בהם. הני מילי בדורות הראשונים, אבל האידנא שניתן התרגום ליכתב משום דבציר ליבא ועת לעשות לי"י הפרו תורתך והברכות כולן ניתנו ליכתב ומצילין אותן. ובפרק קמא דמגלה קיימא לן דאף הספרים לא ניתנו ליכתב בלשון אחר חוץ מלשון הקודש אלא יוני. אלא דהאידנא ליתיה לשון יוני. וכתב הר"ם פרק שלשה ועשרים. והוא שכתובין אשורית ובלשון הקודש, אבל אם היו כתובין בלשון אחר או בכתב אחר אין מצילין אותן אפילו היה שם עירוב. ובחול אסור לקרות בהן. אלא מניחן במקום התורף והן מתאבדין מאליהן. וצ"ע איך לא ביארו ענין זה הרי"ף וההשלמה. ומפני מה אין קורין בהן, פירוש בכתובים, מפני ביטול בית המדרש. דוקא בזמן בית המדרש, פירוש כשדורשין, אבל שלא בזמן בית המדרש קורין.
<h2>דף קטו:</h2>
הקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותן אלא נשרפין במקומן.
היו כתובין בסם בסיקרא בקומם ובקנקנתוס מצילין אותן מפני הדליקה. פירשו בגמרא אע"ג דלא מקיים, כלומר שהם חזקים יותר מדאי ואוכלין הקלף ומכלין אותו. ולא מצינן למימר שאין מתקיים הכתב מאלו הסמנין, כדמוכחינן מגמרא דסוטה [י"ז ע"ב] ועירובין [י"א ע"א] ופרק הבונה [ק"ד ע"ב]. והר"ם כתב פרק שלשה ועשרים, אע"פ שאינו כתב של קיימא, וצ"ע. וגבי פרשת סוטה כתב, ולא בדיו שיש בו קנקנתוס לפי שהוא כתב שאינו יכול למחות. ואפשר שסובר הרב שקנקנתוס אינו מתקיים מעצמו, אבל על ידי דיו מתקיים. וצ"ע לשון הגמרא דהכא והתם ליכא הפרש לשון שנוכיח ממנו זה אלא בקומום ובקנקנתוס. ורש"י נראה שסובר שקנקנתוס לא מקיים כמו הדיו, אבל אפשר שהוא מתקיים. וכל זה צ"ע לפי סוגיית הגמרא גבי סוטה.
<h2>דף קטז.</h2>
ספר שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך תיבות שלימות, אפילו בכללן יגר סהדותא, אי נמי פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות אלא שיש בה הזכרות כגון ויהי בנסוע, מצילין אותן מפני הדליקה. הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותן, וכן פסק הר"ם פרק כ"ג. ואף בחול קודר ההזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן. ויש אומרים ששורף ההזכרות שבהן, שאפילו רודף אחריו נחש להכישו או [אדם] להרגו נכנס הוא לבית ע"ז ואינו נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין [וכופרין]. ועליהם הכתוב אומר אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. ועוד מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד הלא משנאיך י"י אשנא ובתקוממיך אתקוטט. וספרי דבי אבידן, כלומר ספרים שהכומרין כותבין כדי להתוכח עם ישראל, מבעיא בגמרא אי מצילין או לא, ולא איפשיט.
<h2>דף קטז:</h2>
[מנחות צ"ט ע"ב] שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה, מה אני שאלמוד חכמה יונית, אמר לו צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. גרסינן בפרק השולח גט לאשתו [גיטין ל"ח ע"ב], בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, על דמפקי עבדייהו לחירות, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בערב שבת, ואחת קבעה סעודתא בשבת, ושתיהן נעקרו.
אסור לקרות שטרי הדיוטות בשבת. מצילין תיק הספר עם הספר ותיק תפלין עם התפלין אע"פ שיש בתוכו מעות. ודוקא כשהספר בתוכו, אבל אין מביאין תיק שיש בו מעות מעלמא להציל בו ספר תורה, השלמה. להיכן מצילין אותו, למבוי שאינו מפולש ואע"פ שלא עירבו, והוא שלש מחיצות בלחי אחד. אבל שלש מחיצות בלא לחי זהו מבוי המפולש.
<h2>דף קיז:</h2>
מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת, אבל טפי לא, דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. אע"ג דבהיתירא קא טרח אם בא לקפל ישכח שהוא שבת ואתי לכבויי. אבל בבא להציל, שאינו טורח אלא לצורך היום, לא אתי למשכח, פירוש לקפל בשני או שלשה כלים ולהציל בכלי אחד. וכמה דבעי לאצולי בכלי אחד מציל. ואע"ג דבכלי תשמיש פסקינן לובש כל מה שהוא יכול ללבוש. שאני התם דמתוך שלא התרת לו אלא דרך מלבוש זכור הוא.
נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר וצורף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט, ואין מערימין בכך. והר"ם ז"ל כתב, ואם הערים בדבר הזה מותר, פרק כ"ב.
הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה, פת הדראה מציל פת נקיה. ומציל מיום הכפורים לשבת, אבל לא משבת ליום הכפורים, פירוש כגון אם חל יום הכפורים באחד בשבת. ואין צריך לומר משבת ליום טוב, ולא משבת לשבת הבאה. שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. ואע"ג דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, אפילו הכי כמה דאפשר לשנויי משנינן.
לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו לאלתר. חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, דכתיב לקטו לחם משנה. רב כהנא נקיט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב. רבי זירא בצע אכוליה שירותיה. וכי תימא מיתחזי כרעבתנותא, כיון [דכל] יומא לא קא עביד והאידנא קא עביד לא מיתחזי כרעבתנותא. רב אמי ורב אסי כד מקלעי להו ריפתא דעירובא שרו עילויה, אמרו הואיל ואיתעביד ליה חדא מצוה לתעביד בה מצוה אחריתי.
כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש, ודרשינן לה מהאי קרא ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה. הני תלתא יום דכתיבי, בהדי אורתא. וחייב לבצוע על שתי ככרות נמי בסעודה שלישית. וכן כתב הר"ם. וכן נהגנו במנהג החסידים קדמוננו לברך על היין תחלה. והר"ם כתב, וצריך לקבוע שלשתן על היין. וצ"ע ביום טוב איך לא נהגו סעודה שלישית, שהרי המן לא היה יורד ביום טוב כמו בשבת וגם היה משנה מערב יום טוב. ואפשר לומר כיון דכל הני דקדוקי אינן אלא אסמכתא בעלמא, די לנו לדקדק בהם משום חומרא דשבת. אבל ביום טוב הלא אנו אופין ומבשלין לצורך היום. ויש שאומרים כי סעודה מיקרי אם יאכל תבשיל אחד לבד הראשון. ואע"פ שאין מפסיק ביניהם בברכת המזון. ואפשר שעל זה אנו סומכין לענין יום טוב. אבל לענין שבת אנו נוהגין להפסיק בין סעודה לסעודה בברכת המזון וקידוש והמוציא וגם במזמורים ופיוטין לכבוד השם יתברך, כגון בימי החורף שאין יכול לקבוע סעודה שלישית אחר תפלת המנחה. אבל בימי הקייץ עיקרה לקבעה אחר המנחה, כדי שיהא הפסק רב בין סעודה לסעודה. ויש שהקשה אם איתא דאפילו בבוקר יש לנו להפסיק בין סעודה לסעודה לברכת המזון, כשחל שבת בערב הפסח היכי אמרינן בגמרא דמשייר מן החמץ מערב שבת מזון שתי סעודות, הוה ליה למימר ישייר מזון שלש סעודות. וזאת אינה קושיא, דהתם לא איירי אלא שישייר כדי שיעור מה שיאכל מן החמץ די שבעו בבוקר, והוא שיעור סעודה אחת, אבל מכל מקום יש לו להפסיק בה ולחלקה לשתים. עוד יש לומר כי כדי שלא ימשך יותר מדאי על שולחנו ולא ליגע באיסור שעת אכילת חמץ אין לו לעשות סעודה שלישית. וכן ראוי לעשות.
<h2>דף קיח.</h2>
קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן בשחרית, בשחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן כדי לאכול בהן במנחה. מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח. אבל כוסות וקתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום, לפי שאין קבע לשתיה. כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פורענויות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג, מחבלו של משיח כתיב הכא יום וכתיב התם יום שנאמר הנה אנכי שולח לכם [את] אליהו הנביא לפני בא יום י"י הגדול והנורא, מדינה של גיהנם כתיב הכא יום וכתיב התם יום עברה היום ההוא, וממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם ביום בא גוג. כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר אז תתענג על י"י והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם דכתיב ביה קום התהלך בארץ וכו', ולא כיצחק דכתיב ביה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב דכתיב ביה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. ונצל משעבוד מלכויות, כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך.
<h2>דף קיח:</h2>
ונותנין לו משאלות לבו שנאמר אז תתענג על י"י ויתן לך משאלות לבך, עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת. במה מענגו, בתרדין ודגים גדולים וראשי שומין. ואפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הוי עונג, מאי היא כסא דהרסנא. אמר רבי יוסי יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום. והני מילי בפסוקי דזמרה, פירש רש"י שני מזמורים של הלולים, הללו את י"י מן השמים, הללו אל בקדשו. ואני שמעתי מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה, וכן כתב הר"ם. אבל בהלל דעלמא אמרינן הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. פירש רש"י שנביאים הראשונים תקנוהו לאמור בפרקים לשבח והודיה, כדאיתא בערבי פסחים [פסחים קי"ז ע"א], וזה הקוראו בלא עתו אינו אלא כמזמ(ו)ר (ל)שיר ומתלוצץ. יהא חלקי ממתפללי עם דמדומי חמה וממתי בחולי מעים וממתי בדרך מצוה וממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי וממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש ומגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה ועם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו, פירוש והוא שיתרחק מדבר המביא לידי חשד, כדאמרינן [חולין מ"ד ע"ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. אמר רבי יוסי מימי לא נסתכלתי במילה שלי, ולא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי, ולא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי. חמש בעילות בעלתי ושניתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל. ולא עברתי על דעת חבירי, ויודע אני שאיני כהן, ואם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה, ומימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפלין. ורב נחמן אמר דקיימית מצות ציצית. ורבא זהיר טפי בציצית, יומא חדא הוה סליק בדרגא, אפסיק ליה חוטא, לא נחית ואתא עד דרמייה. אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן.
<h2>דף קיט.</h2>
אמר רבא תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לדינא לא מסגינא רישא אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה. אמר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב לי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו. ר' חנינא מתעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת מלכתא. רבי ינאי אמר בואי כלה בואי כלה. רבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו ליה תליסר סאווי דטחיי, אמר להו מי הוו ידעיתו דאתינא דטרחתון כולי האי, אמרי ליה מי עדיפת לן מינה. רבי אבא הוה זבין בתליסר איסתירי פשיטי בשרא מתליסר טבחי ומשלים להו אצינורא דדשא ואמר אשור הייא. רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשגא ושייף נורא. רב ענן הוה לביש גונדא, דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגא. רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. ר' זירא מסתת סתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו. ר' אמי ור' אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי, אמרי אלו מקלע לן ר' יוחנן מי לא מכתיפנא קמיה. עשירים שבארץ ישראל במה הם זוכין, בשביל שמעשרין דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. עשירין שבבבל בשביל שמכבדין את התורה, בשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. אמר ר' חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שולחן של זהב משוא ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות קבועין בו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות של כסף נתונין עליו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים. וכשהם מניחין אותו אומרים לי"י הארץ ומלואה. וכשמסלקין אותו אומרים השמים שמים לי"י [והארץ נתן לבני אדם]. אמרתי לו בני במה זכית לכך, אמר לי קצב הייתי וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת. אמרתי לו בני אשריך וברוך המקום שזכך לכך. מאי דכתיב ולקדוש י"י מכובד, זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדה בכסות נקיה. גרסינן בפרק יום טוב [ט"ז ע"א] כל מזונותיו של אדם קצובין לו וכו'. וכבדתו חד אמר להקדים וחד אמר לאחר, אי רגיל לאקדומי אחר, ואי רגיל לאחורי ליקדים.
<h2>דף קיט:</h2>
אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, ומעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ושני מלאכי השרת המלוין לו מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. ושני מלאכי השרת מלוין לו לאדם מבית הכנסת, אחד טוב ואחד רע. כשבא לביתו ומצא נר דולק ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. ר' אבהו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה אמר ליה למה ליה למר לאפסודי כולי האי, נשבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקו ואכליה אריא.
כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י, מה טעם בפרוע פרעות, משום דברכו י"י. ואפילו יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות, וכתיב התם כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם. ופותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים ראשיכם ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן. מאי אמן, אל מלך נאמן. פירוש כך מעידין על בוראם שהוא אל מלך נאמן. ופירוש בכל כחו בכל כונתו. אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חלול שבת, שנאמר אם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא בשערי העיר הזאת ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנותיה ולא תכבה, מאי ולא תכבה בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה.
<h2>דף קכ.</h2>
מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה וחבית של יין, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת. מוקים בגמרא דמהפקירא קא זכו. מיהו בירא שמים דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני, ובחינם נמי לא ניחא ליה דליטרח, כי האי גונא לאו שכר שבת הוא, ועושה עמו חשבון לאחר השבת. להיכן מצילין אותן, לחצר מעורבת. ולשם הוא מוציא כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף. נשברה לו חבית בראש גגו, מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. ודוקא בשבת דילמא אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים, אבל ביום טוב דליכא למגזר הכי שרי, השלמה.
פורסין עור של גדי על גבי שדה ומגדל שאחז בהן האור, מפני שהוא מחרך. פירוש ואינו נשרף, ומגין מן האש. ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין בשביל שלא תעבור הדליקה, ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולין לקבל את האור והם מתבקעים ומכבין את הדליקה, דגורם לכבוי מותר. ונראה לומר דאף בכלי עץ קשה, אע"פ שהאור שולט בו, אלא שיכוין כדי לעכב האש שלא יעבור במהרה, ובין כך יבואו גוים ויכבו מותר, ואע"פ שגורם להבעיר. דכי היכי דגורם לכבוי שרי הכי נמי גורם להבערה במקום הצלה. וכי נקט עור של גדי אורחא דמילתא נקט, והוא הדין למילי אחריני.
טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה, ואף נותנין עליו מים מצד אחד אם אחז בה האור מצד אחד ואם כבתה כבתה. וכן אם אחז בה האור משני צדדין גרסינן בירושלמי [פט"ז ה"ו] פושטה ומתכסה בו. והוא הדין שנותן עליו מים באמצע ואם כבתה כבתה, כיון דקיימא לן דגורם לכבוי שרי. ואע"ג דבפרק כירה [מ"ז ע"ב] אסקינן גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לא דמי, דהתם האש נופל לתוך המים מכבה מיד, אבל הכא אינו כן אלא שגורם שלא יתפשט האש יותר בטלית, והוי גורם ושרי. ועוד נראה לי דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ופטור עליה, ולאו פסיק רישיה הוא, דאפשר שהאש לפעמים אינו מתפשט וכבה מאליו, ואף קודם שיגיע למים, כיון שאין שם שמן ודבר המדליקו בודאי לגמרי. ובמקום פסידא שרו רבנן האי גורם לכבוי ואפילו לכתחלה. וכן האי דתנינא [ק"כ ע"ב] הרי שהיה השם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעבור במקום הטנופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף, דכיון דלא ישפשף גרמא הוא ולא בידים. ושמעינן מינה דאסור לעמוד בפני השם ערום. משום הכי בעינן כורך עליה גמי. והוא דלא מהדק, דלא ליהוי חציצה. ולא סגי במניח ידיה עילויה, דזימנין דאשתלי ושקיל ליה. ומיירי נמי בדיו לחה דלא הוי חציצה, (דתנן) [דתניא] הדם והדיו והדבש והחלב יבשים חוצצין לחים אין חוצצין. ומבעי ליה למהדר אגמי, ומשהי לה לטבילה עד דמשכח גמי, דטבילה בזמנה לאו מצוה [יומא פ"ז ע"ב]. ספר תורה שאחז בה את האור פושטה וקורא בה, אם כבה כבה.
<h2>דף קכ:</h2>
נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, ואם כבתה כבתה. דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ודבר שאין מתכוין. ואע"ג דפסיק רישיה הוא, כיון דאיכא תרתי שרי במקום פסידא. ועוד דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא, שאינו רוצה בהפסד השמן. ועוד כיון דאינו מכבה ממש אלא גורם, אע"ג דפסיק רישיה, שרי, כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא לסלקו מעל הטבלא. וכן עיקר. כך מצאתי כתוב בשם ה"ר שלמה ב"ר אברהם. והני מילי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכו, פירוש שהרוח מכבהו. ואע"ג דדבר שאינו מתכוין שרי, היכא דהוי פסיק רישיה אסור. ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת, ואפילו ברוח מצויה.
<h2>דף קכא.</h2>
נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן. ומוקים בגמרא בקטן העושה לדעת אביו, פירוש שיודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו, ועושה בשבילו. אבל שלא לדעת אביו קיימא לו דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. וכתב הר"ם פרק י"ז בהלכות מאכלות אסורות, קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים כשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. ויש להוכיח מזה שאסור לאדם להאכיל לבני ביתו ואפילו הן קטנים גבינה של גוים, אע"פ שאין איסורה אלא מדברי סופרים. וכן נראה משמועה זו דהאי כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ופטור עליה, ואפילו [הכי] בקטן העושה לדעת אביו אין שומעין לו. וכן מוכחי' מהא דשבות דשבות אסור ואפילו במקום פסידא, דהא אסרינן בהא אפילו אמירה לגוי, דהא אין אומרים לו כבה, ואע"ג דההוא כבוי לית ביה אלא משום שבות ואפילו לישראל גופיה. ומיהו שבות דשבות במקום מצוה שרי, כדמוכח פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ז ע"א]. ובמקום הזיקא אפילו שבות לחודיה שרי, כדמוכחין פרק כירה [מ"ב ע"א] גבי גחלת של עץ. ובשלהי פרק רבי אליעזר דמילה ביארנו עוד. וכתב עוד, וכן אסור להרגילן בחלול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות. אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו, כדי לחנכו בקדושה ובפרישה, שנאמר חנוך לנער על פי דרכו. וצ"ע זה, דודאי גם כן מצוה על בית דין לגעור בהן ולחנכן במצות. ואפשר כי דעת הרב שמצוות אלו הן מוטלות יותר על האב. ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.
כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תשוך. ואוקים בגמרא בצואה של תרנגולים בשביל הקטן שלא יזוק בה ובחצר אחרת, אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם באותה חצר מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא, דגרף של רעי הוא, וקיימא לן דגרף של רעי מטלטלין ליה ומפקינן ליה.
<h2>דף קכא:</h2>
חמשה נהרגין בשבת, ואלו הן, זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום. ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להרגן. נזדמנו לו נחשים ועקרבים והרגן, בידוע שנזדמנו לו להרגן. לא הרגן, בידוע שנזדמנו לו להרגו ונעשה לו נס מן השמים, ובנישופין בו. רוק דורסו לפי תומו, עקרב דורסו לפי תומו, דקיימא לן דדבר שאין מתכוין מותר, ואע"ג דפסיק רישיה הוא שרי כיון דקיימא לן דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, לפום מאי דפרישנא בפרק כירה [מ"א ע"א] דבדבר שאין בו איסורא אלא מדרבנן אפילו בפסיק רישיה שרי בדבר שאין מתכוין. ואפילו הכי דורסו לפי תומו ולא בידים, דכמה דאפשר לשנוי משנינן. והר"ם פסק לחומרא, ופסק במפיס מורסא ובצידת נחש דפטור ומותר. נראה שדבריו סותרין זה את זה. ואולי עלה בדעת הרב דבדבר שיש בו נזק או צער מותר לכתחלה, וצריך עיון, השלמה. עוד כתוב בהשלמה, הא דתנן כופין קערה על עקרב שלא תשוך, הוא הדין בהריגה, דמה לי צידה מה לי הריגה. מיהו אם אפשר להרגו לפי תומו אין לו להרגו בידים, עד כאן. וכי תימא לישמעינן מתניתין הורגין וכל שכן כופין קערה, איכא למימר דמשום נר וצואה של קטן נקט כופין, מיהו הוא הדין הורגין, דצידה והריגה כל חדא וחדא מינייהו אב מלאכה היא.
פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. בעי בגמרא בניטלין בידו אחת או בשתים, ואמר ליה כאותן של בית אביך. פירש רש"י שהיו קטנות וניטלות בידו אחת. וכתוב בהשלמה דלא מסתברא כותיה, דהא אסיקנא בפרק כירה [מ"ו ע"א] דאפילו ניטלת בשתי ידים מותר לטלטלה אלא אם כן היא של חוליות או דאית ביה חידקי. ובפרק המוצא תפלין [ערובין ק"ב ע"א] נמי אמרינן ההיא שירותא דהוה בי ר' פדת, הוו שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא, אמר זו תורת כלי עליה. וחלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה בפרק במה מדליקין [ל"ה ע"א] אלא הכי פירושא, כאותן של בית אביך, שהיו גדולות וניטלות, מפני שיש עליהן תורת כלי.
<h2>דף קכב.</h2>
נכרי שהדליק את הנר, ישתמש לאורו ישראל. ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה גוי כבש לירד בו ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. ופסקי רבוותא שדבר הנעשה בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, ואפילו באיסור אב מלאכה. שאין האיסור אלא משום שמא יאמר לו עשה מלאכה זו, ואין אדם חוטא ולא לו, כדאמרינן בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] גבי דבר הבא מחוץ לתחום. וכן כתב הרב בעל המאור. ומה ששנינו מילא מים להשקות לבהמתו, ולא קתני מילא מים לשתות, יש מדקדקין מזה דאלמא בכי האי גונא אפילו בשביל ישראל מותר, כיון שיכול ישראל לירד לבור ולשתות ליכא למגזר שמא יאמר לך ומלא. וכן כל דבר שיכול לעשותו ישראל בהיתר, אם עשאו הגוי בשבילו באיסור מותר, וכן כתוב בספר הישר. והא דאמרינן גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. ואע"ג דהתם יכול ישראל להאכיל בהמתו (ל)שם וקתני אסור, איכא לאוקומה במחוץ לתחום. והמאור תירץ בענין אחר. בד"א בשאין מכירו, אבל מכירו אסור גזירה שמא ירבה בשבילו. ודוקא מים ועשבים הוא דחיישינן להכי, אבל הדלקת הנר ועשיית כבש דליכא למגזר שמא ירבה בשבילו, כדאמרינן נר לאחד נר למאה, אע"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר, ובשלא בפניו אפילו מכירו שרי. השלמה. והרי"ף והר"ם השמיטו זה. והא דאמרינן מאכיל אחריו ישראל אוקימנא בדקאי לה לאפה ואזלא איהי ואכלה, אבל אוקומי עלייהו אסור, דהוה ליה כמוקצה וקיימא לן מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, פירוש דליכא למיחש שמא יטלטל. אבל לא על גבי מוקצה, פירוש כגון עשבים שנלקטו בשבת שאסור לטלטלן וחיישינן שמא יטלטל אותם בידים. וכן כתב הר"ם פרק אחד ועשרים.
עיר שישראל וגוים דרים בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים מותר לרחוץ בה [במוצאי שבת] מיד, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיוחמו חמין. וכן מחצה על מחצה כרוב ואסור, דאדעתא דרובא עבידי. ונר שהדליק במסיבה, אם רוב גוים משתמשין לאורה אם רוב ישראל אסור. ומחצה על מחצה אסור, דאדעתא דרובא מדלקי. וישראל דאזיל לגבי גוי ואתא גוי ואדליק שרגא אי אייתי שטריה וקרי אי נמי תשמישא אחרינא שרי, דאמרינן דאדעתא דנפשיה עביד. כתב הר"ם פרק ששי, גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהיה הדבר בפרהסיא עד שידעו בה רבים שדבר זה בשביל פלוני נעשה בשבת. צ"ע מאין הוציא זה, שהרי אפילו עשה הגוי במצותו מותר ליהנות למוצאי שבת בכדי שיעשה. וכן כתב הרב עצמו בפרק זה. גרסינן בע"ז, לא ישכור אדם מרחצו לגוי, מפני שנקראת על שמו, וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים. אבל שדהו לגוי שרי, דאמרי אריסותיה קא עביד. אבל מרחץ לא, דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול. ואם התנו מעיקרא מותר. ואם באו לחשבון אסור. והנהו מוריקאי, דגוי נקיט בשבתא, וישראל נקיט חד בשבא, אם התנו מעיקרא שרי. כתב הר"ם בהלכות שבת פרק ששי, המשתתף עם הגוי במלאכה, או בסחורה בחנות, אם התנו בתחלה שיהיה שכר של השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר. ואם לא התנו מתחלה, כשיבוא לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקין אותו, ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה עמו מתחלה. וכן אם קבלו שדה בשותפות דין אחד הוא, אם לא התנו ובאו לחלוק השכר ולא היה שכר שבת ידוע, יראה לי שהגוי נוטל לבדו שביע השכר והשאר חולקין. הנותן מעות לגוי להתעסק בהן, אע"ג שהגוי נותן ונותן בשבת, חולק עמו בשכר בשוה. וכן הורו כל הגאונים, עד כאן, וצ"ע.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת, ואין דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן, שדלתות הבית קבועין הן ולא הוכנו לטלטל. דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין, פירוש דאין בנין וסתירה בכלים. ולא מחזירין, גזרה שמא יתקע, פירוש בחזקה בסיכין ויתידות והוה ליה גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש. ובפרק כירה [מ"ה ע"ב] ביארנו בזה עוד. של לול של תרנגולין לא נוטלין ולא מחזירין, דכיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע. נוטל אדם קורנס לפצע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו את הדבלה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן, ואת הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של יד ליטול בה את הקוץ, של סקאין לפתוח בה את הדלת. האי קורנס בין קורנס של אגוזים בין קורנס של נפחים בין קורנס של זהבים. אבל קורנס של בשמים אסור, דכיון דקפיד עליה מיחד ליה מקום כסיכי זיירי ומזורי. ירושלמי, זיירי דאיעצר ביה, מזורי דאיחביט ביה, סיכי הן יתידות. פירש רש"י, כלי צבעים הם. ורבינו הלוי פירש כלי אורגים סיכי הם עמודים, זיירי קנים שבשתי, מזורי כובד עליון ותחתון. וראשון נראה, דזיירי לשון עוצרים, כמו מעצרא זיירא [ע"ז ס' ע"א], וקפיד עלייהו אומן שלא יתלכלכו ולא יתעקמו, ומייחד להם מקום ומקצה להם בידים.
<h2>דף קכג.</h2>
מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואפילו מחמה לצל מפני השום. ואע"ג דאמרינן בפרק הנוטל [קמ"ב ע"ב] לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, שאני הכא שעיקר המדוכה לתבלין היא עשויה. ועוד דכי לא מהני ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי דלא מנחינן בתחלה ככר או תינוק בדבר שאינו ראוי לטלטלו כדי שיטלטלנו, אבל אם היה מונח ועומד מותר. ולצורך גופו ולצורך מקומו אפילו אין בה שום, מטלטלין אותה. אבל לא מחמה לצל. ומוקצה מחמת איסור, כגון נר שהדליקו בה באותה שבת, אפילו לצורך גופו אסור. ואפילו בדבר שהיה מונח ועומד בו, כגון ככר וכיוצא בו. דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות לצורך גופו אפילו בככר אתקצאי לכולי יומא. וכן כל דבר שמלאכתו לאיסור אין נותנין עליו ככר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. והא דתנן [קכ"ד ע"א] שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו, אוקימנא לה מחמה לצל. אי נמי אפילו לצורך גופו היכא דהוה ליה כסיכי זיירי ומזורי, דכיון דקפיד עלייהו, מייחד להו מקום. השלמה עד כאן.
פגה שטמנה בתבן פירוש תאנה שלא בשלה כל צרכה, וטמנה בתבן להתבשל. ותבן הוי מוקצה לטיט. וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מבעוד יום, שיכול לאוחזה במקום המגולה, מותר לטלטלה. ואם לאו תוחבין לה בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן פירוש דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול גבי אוכלין. ובפרק כירה [מ"ג ע"ב] הארכנו בזה. ולא מבעיא בשוכח אלא אפילו במניח לא אמרינן דחררה נעשה בסיס לדבר האסור, שהם הגחלים דאדרבה הגחלים הם שצריכין לחררה. וכן בטומן לפת וצנונות תחת הגפן אין הלפת בסיס לעפר, כי העפר הוא שטפל ללפת ואין הלפת טפל לעפר. כללו של דבר, אין אוכלין לעולם נעשין בסיס לדבר האסור. ומה שאמרו באבן שעל פי חבית שנעשה החבית בסיס לאבן במניח, כלי הוא שנעשה בסיס לדבר האסור, אבל לא האוכל שבתוכו. וקיימא לן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, אבל בדבר שאין בו לא תורת כלי ולא תורת אוכל שמיה טלטול. והני מילי בענין שמזיז הדבר ומגביהו, כגון פוגלא ממטה למעלה, וכן כשתוחב בכוש או בכרכר שמזיז הגחלים ומגביהן, זהו טלטול מן הצד. אבל כששומט הדבר המותר מתחת האסור לא שמיה אפילו טלטול מן הצד ושרי, כגון מה שאמרו באבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת, וכן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, וכן כל כיוצא בזה. וכי תימא חררה שטמנה בגחלים היאך מותר לטלטלה ומגולה מקצתה, והלא מכבה, איכא למימר דדבר שאין מתכוין הוא ומותר, ולאו פסיק רישיה הוא. והכי מוכח במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב [כ' ע"ב].
מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה. ודוקא בגולמי דזימנין דמימלך עלה ומשוה לה מנא, אבל היכא דניטל חורה או עוקצה אדם זורקה בין גרוטאות ואסור.
אסובי ינוקא בשבתא שרי. פירש רבינו חננאל, אסובי ינוקא, כשנופל ערלת הגרון של תינוק משימה החיה אצבעה בפיו ומסלקת אותה הערלה, ופעמים שמקיא התינוק. והכי מסתבר דקא מדמי לה לאפקטויזין, כך כתב הרי"ף. ורש"י פירש אסובי ינוקא, להחליק איבריו שהן מתפרקין מיום לידתו שרי, וכל שכן הליפוף שאין מחליק איבריו, אלא שמעטפו וקושרו בחגורות, שמותר לדברי הכל, כדאיתא בסוף פרק מפנין [קכ"ט ע"א]. ובפרק חבית [קמ"ז ע"ב] תנן אין מעצבין את הקטן, ואוקימנא בחומרי שדרה דמחזי כבונה. השלמה עד כאן.
<h2>דף קכג:</h2>
קנה של זיתים, אם יש קשר בראשו, מקבל טומאה מפני שיש לו בית קבול. ואם לאו אין מקבל טומאה. בין כך ובין כך ניטל בשבת, שהוא חזק וראוי להפך בו הזיתים. ודוקא בקנה של זיתים, אבל קנה דעלמא אינו ניטל בשבת, דגרסינן בפרק תולין [ק"מ ע"א] האי כתונא משלף קניא מינה אסור. ובשלהי פרקין [קכ"ו ע"א] נמי אוקימנא קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, אע"פ שאין קשור ותלוי פותח ונועל בו, אלמא מתוקן מהו בעינן. ומסתבר דמשום טלטול בעינן מתוקן, ולא משום תוספת אוהל.
כל הכלים ניטלין בשבת חוץ [מן] המסר הגדול ויתד של מחרישה. האי אובלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי. פירוש אובלא דקצרי, כלי חרס מנוקב, מזלפין בו מים, ומעשנין בו את הכלים. פירוש אחר, אובלא אבן גדולה שנותן עליה הכובס את היריעה כשהוא רוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליה במזור. חרבא דאושכפי וסיכנא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי.
<h2>דף קכד.</h2>
כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, ואפילו מחמה לצל, דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא, דכמטלטל משבת לחול הוא. מר שלא יגנב זהו טלטול שלא לצורך, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. בי סדייתא דשדו בשמשא שרי לטלטולינהו ואע"ג דאית ליה אחריני, דהא חזו לדידיה למיתב עלייהו, וחזו נמי לאורחים ולכל דעייל ואתי. אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת, לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. הכי מוכח במסכת יום טוב [ל"ב ע"א]. ואמסקנא דהתם סמכינן. השלמה.
<h2>דף קכד:</h2>
מכבדות של מילת, פירוש כגון זנב שועל וכיוצא בהן [שמכבדין בהן] כלי מילת מותר לטלטלן בשבת ואפילו של תמרה ואפילו מחמה לצל, דכיון דקיימא לן דדבר שאין מתכוין מותר הויין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתן להיתר, ואפילו מחמה לצל שרו. והא דאמרינן בפרק תולין [ק"מ ע"ב] איבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי, והא קא משוה גומות, שאני אבוס של קרקע מקרקע הבית דבאיבוס איכא גומות ודילמא אתי לאשוויי בידים מפני שחס על התבואה [שלא תפול בגומא]. ודאמרינן נמי התם [קמ"א ע"א] טיט שעל גבי רגל[ו] אין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, הכי קאמר דילמא אתי לאשוויי גומות בידים. והא דאמרינן בריש פרק מפנין [קכ"ז ע"א] שלא יגמרו את האוצר כולו. התם נמי דילמא אתי לאשוויי גומות בידים מפני שחס על פירותיו שלא יפלו לגומא, השלמה עד כאן.
כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך. ואע"פ שאין עושין מעין מלאכתן, וכל שכן שנשברו מערב שבת שהוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום. הני ליבני דאייתור מבנינא שרי לטלטולינהו הואיל וחזו למזגא עלייהו. שרגינהו ודאי אקצינהו. חרס קטנה מותר לטלטלה בשבת ואפילו ברשות הרבים, דמאן דאיטוות מסאני טינא כפר עליה בחספא, דכיון דאילו הויא בחצר מכסו בה מנא, השתא נמי חזי לדידיה.
מגופת חבית שנתכתתה, היא ושבריה, פירוש שבריה של חבית, מותר לטלטלה בשבת. ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסורה, פירוש דבטלה מתורת כלי. פירוש לא יספות, לא יחתוך, כדתנן [מעשרות פ"ג מ"ט] וסופת באבטיח.
<h2>דף קכה.</h2>
קרומית של מחצלת מותר לטלטלה בשבת, דחזיא לכסויי בה טינופא. פירוש קרומית של מחצלת, שירי מחצלת שבלו. שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת, ובמטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. פירוש שירי פרוזמיות, בליות של טליתות, כדאמרינן בסוכה בפרק קמא [י"א ע"א], רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה. שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים, ומותר לטלטלן בחצר. וכסוי שלו אינו צריך בית יד. האבן שבקרויה, פירוש דלעת יבשה חלולה, אם ממלאין בה ואינה נופלת, פירוש שקשורה ומהודקת יפה, והוי כלי ממלאין בה. ואם לאו אין ממלאין בה, פירוש מתוך שהיא קלה צפה על פני המים ואינה שואבת, ונותנין בה אבן להכבידה.
<h2>דף קכה:</h2>
זמורה שהיא קשורה בטפיח, פירוש דלי, ממלאין בה בשבת. אבל אינה קשורה לא, גזירה שמא יקטום. וכתוב בהשלמה דהני מילי במחוברת באביה ולמטה משלשה, דליכא איסור תשמיש במחובר. ובתלושה נמי גזירה שמא יקטום. פקק חלון, פירוש סתימה דבר שסותמין בו אע"פ שאינו קשור ותלוי פוקקין בו. והוא שמתוקן, דתנן מדבריהם למדנו שמודדין, פירוש מקוה, ופוקקין וקושרין בשבת. ומה שפסק הרי"ף בפרק המוצא תפלין גבי נגר הנגרר והוא שקשור בדלת, איכא למימר דכי בעינן קשור הני מילי בשלא תיקנו אבל במתוקן לא בעינן קשור, דבחד סגי מתוקן אע"פ שאינו קשור קשור אע"פ שאינו מתוקן, דליכא איסור טלטול ולא איסור בנין. ופירוש מתוקן אע"פ שאינו קשור, שיתקננו לאותו דבר שצריך לו, פקק החלון שיהא ראוי לפקוק בו החלון. וכן קנה דבעינן תורת כלי עליו, פירוש שיהא ראוי להיות פותח ונועל בו, ולא שיהא תורת כלי עליו לתשמיש אחר כמו שפירש רש"י, אלא שיהא ראוי לאותו תשמיש שהוא צריך לו. וכן פירש רבינו יעקב. ולא חיישינן לתוספת בנין ושרי היכא שמתוקן אע"פ שאינו קשור או קשור אע"פ שאינו מתוקן.
עוד מן ההשלמה, תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. והני מילי בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, ואע"פ שהניחה לשם כסוי, מדאמרינן פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, ואמר לתלמידיו צאו ולמדום כדי שנשב עליהן למחר. ולא הוה סגי בשפשוף לטלטלן למחר לישיבה. כך פסק הרי"ף. וקשיא דידיה אדידיה, דבפרק במה טומנין [נ' ע"א] פסק גבי חריות של דקל ישב אע"פ שלא חשב ולא קשר, אלמא לא בעינן מעשה. ויש לדחק דישב כקשר דמי, ועדיף מחשב. ולא נהיר, דלישנא דקאמר בגמרא ישב אע"פ שלא חשב ושלא קשר משמע לכאורה דגרע ישב מחשב. ומסתברא כיון דפסקינן הלכתא דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור, דבעינן מעשה. וגבי כסוי הכלים פסקינן דבעינן תורת כלי עליהן, אלמא גבי חריות של דקל צריך לקשר. עד כאן מן ההשלמה. מיהו כבר ביארנו דהאי תורת כלי דבעינן שיהא ראוי לכסוי שיחדו. והילכך אבן שעל פי חבית, אם היא ראויה לכסוי החבית, נראה שמותר לטלטלה. וגרסינן במסכת עירובין [ק"ג ע"א], ההוא שריתא, פירוש קורה דהות בי ר' פדת, והוו שקלי ליה בי עשרה ושדו לה אדשא, אמר זו תורת כלי עליה. וההיא אסיתא דהות בי מר שמואל דהות מחזקה ארדיבה והוו שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה.
אין עושין אוהל ארעי בתחלה ביום טוב ואצ"ל בשבת. אבל מוסיפין בשבת ואצ"ל ביום טוב. פירוש כגון שהיתה מחצלת פרוסה וכרוכה, ונשאר בה אויר, ולמחר פושטה. גרסינן בסוף מסכת עירובין [ק"ב ע"א], הני כיפי דארבא בזמן שיש בהן טפח אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה, למחר מביא מחצלת ופורס עליה. מוסיף על אהל ארעי הוא ושפיר דמי. דיכרי דביממא בעו טולא, ובליליא בעו אוירא, כריך בודיא ומשייר בה טפח, ולמחר פריס עלייהו, מוסיף על אוהל עראי הוא ושפיר דמי.
<h2>דף קכו.</h2>
קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו אע"פ שאינו קשור פותח ונועל בו. ודוקא ביש תורת כלי עליו. וכתוב בהשלמה מאי תורת כלי, שיהא ראוי לפתוח ולנעול בו. וכן בכסוי כלים דפסקינן שיהא תורת כלי עליהן, היינו שיהא ראוי לכסוי, וכן כל דבר אם הוא ראוי לאותו דבר שתיקנו, זהו תורת כלי שלו. כך פירש רבינו יעקב. ורש"י פירש תורת כלי, הוא שיהא ראוי לתשמיש אחר.
כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. והני מילי בכלים דחברינהו בארעא, דגזרינן אטו כסויי קרקעות, שאין ניטלין אא"כ יש להם בית אחיזה, אבל כסויי הכלים דלא חברינהו בארעא, אע"ג דאין להם בית אחיזה שרו. והא דפסקינן לעיל [קכ"ה ע"א] דכסויא דתנורא אע"ג דאין להם בית אחיזה שרי לטלטולינהו. איכא למימר דמיירי בדלא חברינהו בארעא. אי נמי דהתם איירינן בטלטול ממקום למקום. אבל הכא מיירי בטלטול הכסוי מעל הכלי המחובר לקרקע ובחזרתו שם, דדמי לסותר ובונה. מיהו בירושלמי [פי"ז ה"ז] פסק דכסוי כלים אע"ג דחברינהו לארעא שרי לטלטולינהו ואע"ג דלית להו בית אחיזה. והכי מסתברא מהא דתנורי דלעיל [קכ"ה ע"א].
<h2>דף קכו:</h2>
מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש. אבל לא את האוצר. מבעיא בגמרא השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא. ומשני ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול. אבל לא יגמור את האוצר, דילמא אתי לאשוויי גומות בידים. אבל אתחולי מתחיל, דקיימא לן דבשבת לית לן מוקצה אבל ביום טוב אית לן איסור מוקצה אפילו אתחולי לא מתחיל. כך הוא דעת הרי"ף והר"ם וההשלמה.
<h2>דף קכז.</h2>
אין מתחילין באוצר תחלה, אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו. פירוש דלא הוי טלטול גמור כי אורחיה. והני מילי בי"ט דאית לן איסור מוקצה, אבל בשבת שרי לטלטולי משום מצות אלו שהזכרנו למעלה. ואע"פ שלא התחיל להסתפק ממנו בערב שבת. תבואה צבורה אע"פ שלא התחיל בה מערב שבת מותר לטלטלה בשבת. אבל ביום טוב לא, דמוכחא מילתא כיון שהיא צבורה, שהוקצת לאוצר, ואסור להסתפק ממנה ולהאכיל לבהמתו ביום טוב. וכמה שיעור תבואה צבורה לתך. ומבעיא בגמרא הני ארבע וחמש קופות דאמרינן אע"ג דאית ליה אורחים טובא, או דילמא הכל לפי האורחים. ופשטינן דהכל לפי האורחים. ותו מיבעיא לן אי חד גברא מפנה לכולהו, או כל חד וחד מפנה לנפשיה. ולא איפשיט [ועבדי]נן לחומרא, וכל חד וחד מפנה לנפשיה. ודוקא מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש, דמצוות נינהו, דאמרינן גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ואית דאמרי יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים והדר מפני בטול בית המדרש. אבל שלא במקום מצוה לא, דחיישינן לטירחא דשבתא. גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר י"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם אין הקטון יכול לומר לגדול המתן לי עד שאבא אצלך, ואילו בהקב"ה כתיב ויאמר י"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. ששה דברים העושה אותן אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיים לעולם הבא, ואלו הן הכנסת אורחים ובקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בנו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות. ובמימרא אחרינא כליל להני ששה בארבעה, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם.
<h2>דף קכז:</h2>
ת"ר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות, ומעשה באדם אחד מגליל העליון שהיה שכור שלש שנים אצל בעל הבית אחד בדרום, כיון שהגיע ערב הרגל אמר לו תן לי שכרי ואלך ואפרנס את ביתי ואת בני, אמר לו אין לי מעות שאתן לך. תן לי בהמה, אמר לו אין לי. תן לי פירות. אמר לו אין לי. תן לי קרקע, אין לי. תן לי כרים וכסתות, אמר לו אין לי. הפשיל טליתו לאחוריו והלך לו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ונטל עמו משוא שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו כשאמרת תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני. אמרתי שמא מצא פרקמטיא בזול ולקח בהן. וכשאמרת תן לי בהמה ואמרתי אין לי במה חשדתני. אמרתי שמא מושכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני. אמרתי שמא אינן מעושרין. וכשאמרת תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי במה חשדתני. אמרתי שמא מוחכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי תן לי כרים וכסתות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא הקדישן לשמים. אמר לו העבודה כן היה, שהדרתי כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני שאינו עוסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום התירו לי את נדרי. ואתה שדנתני לכף זכות המקום ידין אותך לכף זכות.
תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת, ולמלון השכיבה אצל מרגלותיו. למחר השכים וטבל ושנה לתלמידיו ואמר להם כשהשכבתיה אצל מרגלותי במה חשדתוני, אמרנו שמא יש בינינו תלמיד שאינו (בקי) [בדוק] לרבי. וכשירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרנו שמא מטורח הדרך ראה קרי. אמר להם העבודה כך הוא, ואתם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות.
תנו רבנן פעם אחת הוצרך לחכמים לשאול דבר ממטרונית אחת שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו מי ילך אצלה. אמר להם רבי יהושע בן חנניה אני אלך. הלך הוא ותלמידיו. כיון שהגיע לביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונכנס. וכשנכנס נעל הדלת לאחוריו. וכשיצא טבל ועלה ושנה לתלמידיו. אמר להם בשעה שחלצתי תפלי ברחוק ארבע אמות ונכנסתי במה חשדתוני, שמא סבור רבי אסור ליכנס בדבר קדושה במקום הטנופת. וכשנעלתי הדלת לפניכם במה חשדתוני, אמרנו שמא דבר מלכות בינך לבינה. וכשיצאתי וטבלתי ושניתי לכם במה חשדתוני, אמרנו שמא נתזה צינורא מפיה על רבי. אמר להם העבודה כך הוא, ואתם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות. וקבלתי ממורנו הרב דודי נ"ר, דדוקא ליכנס במקום הטנופת, דהוי עמידת קבע, בדבר קדושה אסור, אבל דרך העברה במבואות המטונפות שרי.
מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו ואת התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים. אבל לא את הטבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא למעשר שני והקדש שלא נפדו ולא את הלוף ולא את החרדל. אם יש לו עורבים מותר בלוף מפני שהוא מאכל עורבים.
<h2>דף קכח.</h2>
מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים. ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, פירוש אע"ג דלית ליה צבאים ויונים, מפני שהן מצויין. מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות, והוא דאית ליה נעמיות אבל אי לית ליה לא מפני שאינן מצויות. ולא אמרינן בכי הא כל ישראל בני מלכים הם. וכן מטלטלין חבילי זמורות אם יש לו פילין, מפני שהן מאכל לפילין. וכן נמי אמרינן גבי הא מילתא בני מלכים סכין על גבי מכותיהם שמן וורד, אבל איניש דעלמא לא, דלא אמרינן כל ישראל בני מלכים הם. וכן הא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו, ולא אמרינן כל ישראל ראוין לאותה אצטלית. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן. חבילי סיאה ואיזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת וקוטם ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו כדרך שהוא עושה בחול. וכן באמינתא וכן בפיגס וכן בשאר מיני תבלין.
גרסינן בפרק ביצה [י"ב ע"ב], המולל מלילות מערב שבת, למחר מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. ומסקנא אם בא למלול בשבת כיצד מולל. לא אמרינן חדא אחדא או חדא אתרתי ותו לא, אלא היכא דקא משני אפילו טובא נמי, כדאמרינן הכא מולל בראשי אצבעותיו וכשהוא מנפח מנפח בידו אחת ובכל כחו. וכתוב בהשלמה, ודוקא בהני, אבל תבואה וקטנית אסור למלול בשבת אלא ביום טוב. ומאי דאמרינן בפרק קמא דיום טוב כיצד מולל, ביום טוב אמרו לא בשבת. וזה שלא כדעת הרי"ף. עד כאן בהשלמה. והביא ראיה על זה, כמו שכתוב בספרו. מאי אמינתא מיניא, סיאה ציתא. אזוב אברתא. קורנית חשאי. בשר חי מותר לטלטלו בשבת.
מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהוא מאכל לכלבים, בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, פירוש ואפילו נתפח בשבת, דהא קיימא לן בשבת דלית לן מוקצה. אבל ביום טוב אי לא נתפח מערב יום טוב לא, דהא לא הוה קאי לכלבים. מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול. אבל אסור לשהותן מפני הסכנה אם לא יניחם בכלי שהוא מאוס ונפסל לשתיית אדם. דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטלו. בשר בן חי בין מליח מותר לטלטלו. פירוש דג מליח שרי משום דנאכל מחמת מלחו הוא. אבל דג תפל אינו ראוי לאכילה, ומקצהו עד למחר. ולכלבים נמי לא קאי כלל. אבל בשר חי ראוי לאכילה, כדאמרינן בחולין [י"ד ע"ב] מותר לבריא באומצא. ואע"פ שלא נמלח, דדם האיברים היכא דלא פריש שרי.
<h2>דף קכח:</h2>
כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו. בהמה שנפלה לאמת המים בשבת, מביאין כרים וכסתות ומניח תחתיה אם עלתה עלתה. ואע"ג דמבטל כלי מהיכנו. מאי טעמא בטול כלי מהיכנו מדרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא. והני מילי בדלא אפשר למעבד ליה פרנסה במקומה, אבל אפשר למעבד ליה פרנסה במקומה עושה לה פרנסה במקומה ודיו. ובפרק כירה [מ"ז ע"א] ובפרק מי שהחשיך [קנ"ד ע"ב] מתבאר דין זה עוד. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס, אבל מדדין לא. מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת. ואין עוקרין בהמה חיה ועוף, אבל דוחין אותן עד שיכנסו. ואין מדדין ברשות הרבים לא בהמה חיה ועוף, וגזרינן דדוי אטו עקירה, כיון דבעקירה איכא איסורא דאורייתא. ולא אמרינן חי נושא את עצמו אלא באדם. וזהו דעת הר"ם. אך לדעת הרב דודי נ"ע נראה דשרי, דפוסק דחי נושא את עצמו אפילו בבהמה חיה ועוף. האשה מדדה את בנה, פירוש אפילו ברשות הרבים. אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו, והוא מניע רגליו והולך. אימתי בזמן שנוטל רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור, דכי אמרינן חי נושא את עצמו באדם, הני מילי בגדול, או בקטן שנוטל אחת ומניח אחת, אבל בגורר לא, דכבהמה חיה ועוף דמי. כך פסק הר"ם פרק י"ח. והרב דודי פסק דגורר נמי מותר כיון דקיימא לן דחי נושא את עצמו. ותרנגולת היינו טעמא דאין מדדין אותה, כלומר שאין לו לאחזה בגפיה, ורגליה נוגעין בארץ ולהוליכה משם, דמקפיא נפשה, שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה. מה שאין כן באווזין ובשאר עופות, שכשאוחזין אותן בגפיהן ומוליכין אותן מהלכין ברגליהן, ושרינן ליה לדדויי בחצר, דליכא אלא משום טילטול דרבנן. אבל ברשות הרבים לא, שמא יגביהם ויביאם ארבע אמות. והר"ם כתב פרק כ"ה הטעם לתרנגולת שברחה, מפני שהיא נשמטת מן היד, ואגפיה נתלשין, וצריך עיון.
אין מילדין את הבהמה ביום טוב פירוש וכל שכן בשבת. אבל מסעדין, כיצד מסעדין, אוחז את הולד כדי שלא יפול בארץ, ונופח בחוטמו, ונותן דד לתוך פיו כדי שיינק. ומרחמין על בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד מביא בול של מלח ונותן לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. ומזלפין מי שליה על גבי וולד בשביל שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא טהורה, אבל טמאה לא, מאי טעמא, לא מרחקא, ואי מרחקא לא מקרבא. מילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת. וקושרין את הטבור ואף חותכין אותו. כל צרכי מילה עושין בשבת. ענין צרכי מילה יתבאר בפרק הסמוך לזה. היתה צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר, ואפילו בסומא דלא חזיא יתובי מיתבה דעתה, סברה אי איכא מידי חזיין חברתא ומודען לי. היתה צריכה לשמן, חברתה מביאה לה ביד. ואם אינו סיפק ביד, מביאה לה בכלי בשערה דרך רשות הרבים, דכמה דאפשר לשנויי משנינן. ובשמן בשערה שלא בכלי. הרי"ף לא ביאר אם יש סחיטה בשער אם לא. מיהו דעת רבינו דודי נ"ר להתיר, דלא עדיף שער משלקות וכבשין דקיימא לן דבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים, ומשום ליבון נמי ליכא בשער, וכן פסק בהשלמה [קמ"ה ע"א].
<h2>דף קכט.</h2>
מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ואין אומרין נמתין לו עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד, וספקו דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו אלא [אפילו] ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא על ידי כותיים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. מפקחין פקוח נפש, והזריז הרי זה משובח וכו', כמו שכתבנו במסכת יומא. ושם ביררנו דברים אלו.
חיה כל זמן שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר, אמרה צריכה אני מחללין, אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. מאימתי פתיחת הקבר, משעה שהדם שותת ויורד ותשב על המשבר. עד מתי פתיחת הקבר, שלשה שבעה ושלשים. שלשה בין אמרה צריכה אני בין אמרה אינה צריכה אני מחללין עליה את השבת. שבעה אמרה איני צריכה אין מחללין. הא סתמא מחללין. משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין, אלא עושין לה על ידי ארמית, דקיימא לן כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת, דכל דבר שאין בו סכנה בחולה אומר לגוי ועושה. ולחיה שלשים יום, למאי הילכתא לטבילה, ולא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה בעלה מחממה. ברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה, ואמטיוה לערסא בתריה לרבא לפומבדיתא. עושין מדורה לחיה בשבת, וכן לחולה, לא שנא בימות הגשמים ולא שנא בימות החמה. הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפילו בשבת אפילו בתקופת תמוז. והיכא דלית ליה עצים צלחי ליה תכתאקא או פתורא או שרשיפא או מאני אחריני ואע"ג דיקירי דמייהו, ולא אמרינן דקא עבר משום בל תשחית, דבל תשחית דגופא עדיף.
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, אפילו קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו. הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעלים שברגליו ויסתפק מהן צרכי סעודה. ומאי היא, יין, סומקא חלף סומקא. טומנין את השליה, כדי שיחם את הוולד. בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגין של צמר בנות עניים במוכין. ובירושלמי מוסיף עוד על הדין מילתא, ובחול אלו ואלו טומנין אותה בקרקע, כדי ליתן עירבון לארץ.
<h2>דף קכט:</h2>
כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך, מכאן שחותכין את הטיבור. ובמים לא רחצת למשעי, מכאן שמרחיצין את הולד בשבת. והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין את הולד בשבת. והחתל לא חותלת מכאן שמלפפין את הולד בשבת.
<h2>דף קל.</h2>
עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון. אם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשניו ונותן. ואם לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו. ואם לא הביא מערב שבת מביאו בשבת דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות. אם שבת בתוכן. אבל לא אם שבת בתוך הבית, דקיימא לן במסכת עירובין [צ"א ע"א] אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן, בין עירבו בין לא עירבו. ואפילו שבות בעלמא ליכא בדבר של רשות וכל שכן בדבר מצוה ואע"פ שלא נשתתפו. מיהו הני מילי לכלים ששבתו בחצרות או במבוי, אבל לכלים ששבתו בתוך הבית אסור להוציאם לחצרות בשלא עירבו ולמבוי בשלא נשתתפו, דאמרינן התם גבי איזמל כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות. והני מילי לאזמל ששבת בתוך הבית כדפרישית. זהו דעת הרי"ף ז"ל. וכן עיקר.
<h2>דף קל:</h2>
מבוי אע"פ שלא נשתתפו בו ואפילו עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכולו. פירוש דקיימא לן בפרק כל גגות [צ"א ע"א], חצר ומבוי וגג וקרפף כולן רשות אחת הן, ואפילו עירבו דשכיח מאני דבתים בחצר לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים בחצר ובמבוי. מיהו דוקא כלים ששבתו בתוך המבוי או בתוך החצרות, אבל כלים ששבתו בבית אסור להוציאן, לחצרות בשלא עירבו, ולמבוי בשלא נשתתפו. כך נראה שהוא דעת הרי"ף בפרק כל גגות. וכן פסק בהשלמה. אך הר"ם כתב דאם עירבו חצרות עם בתים אין מטלטלין במבוי אלא בארבע אמות [כ]כרמלית. והראב"ד הגיה עליו, שאין פסק זה נכון לפי הגמרא. והעיקר כמו שכתבנו למעלה.
אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירוש שתי חצרות למבוי ושני בתים האוסרין זה על זה לחצר. הכי מוכח בגמרא דהאי פרקין ובפרק הדר במסכת עירובין [ע"ד ע"א], השלמה.
<h2>דף קלג.</h2>
כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, דאמר קרא וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ביום ואפילו בשבת. אין לי אלא נימול בשמונה שהוא נימול ביום, מנין לתשעה לעשרה לאחד עשר ושאר כל הנימולין שלא יהיו נימולין אלא ביום, תלמוד לומר וביום. מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, ויום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. גרסינן בקידושין פ"ק [כ"ט ע"א], היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב ימול לכם כל בשר. והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב וערל זכר אשר לא ימול וגו'.
עושין כל צרכי מילה, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון. אם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן. ואם לא טרף יין ושמן נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ואין עושין לה חלוק בתחלה, אבל כורך עליה סמרטוט. ואם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביאו אפילו מחצר אחרת.
<h2>דף קלג:</h2>
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר. מהלקטין את המילה, ואם לא הלקיט ענוש כרת. היכי דמי, כגון דאתא בין השמשות ואמרי ליה לא מספקת ואמר להו מספיקנא, ועבר ולא הספיק. ואשתכח דחבורה עבד וענוש כרת. פירוש מהלקטין את הציצין המעכבין את המילה בשבת. ואם לא הלקיט, כלומר אם לא הספיק לגומרה בשבת אלא משחשכה. ענוש כרת, אותו מוהל, שהרי עשה חבורה בשבת שלא במקום מצוה, דקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל. דהפריעה שגמר בלילה גם כן לאו מצוה היא, שהרי אין מלין אלא ביום. אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה.
<h2>דף קלד.</h2>
דברים שאין עושין למילה בשבת עושין בי"ט. שוחקין לו כמון וטורפין לו שמן ויין. ואין עושין לה חלוק לכתחלה. האי חלוק דינוקא לפקיה לסטריה מאבראי, דילמא מדבק גרדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. אמר ר' נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום והצצתי בו ולא היה בו דם, אמרתי לה בתי המתיני עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאת לפני אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו. והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן על שמי.
<h2>דף קלד:</h2>
מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו בין ביד בין בכלי, ומרחיצין אותו ביום השלישי שחל להיות בשבת, וכל שכן בראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת. וכתב בהשלמה דהאי מילתא לצדדין קאמר, לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל אין מחמין לו חמין בשבת, ואפילו לגוי נמי לא אמרינן למיחם. וגם הרי"ף כתב בהלכותיו דהיכא דאישתפוך חמימי דתינוק ואיבדור סמניה בתר דאיתמהיל וכו', אלמא טעמא דאישתפוך בתר דאיתמהיל, אבל מקמי דאתמהיל לא. וגם הראב"י ז"ל כתב בדרך הזה, והביא ראיה לדבריו מההוא דפסח שני פרק אלו דברים [פסחים ס"ט ע"א]. והר"ם נראה שכתב בפרק ב' שלפני המילה נמי מרחיצין אותו אף בחמין שהוחמו בשבת, וצ"ע, וצריך עיון ביום שני אי אמרינן שמרחיצין אותו כדרכו בשבת כיום ראשון ושלישי או לא. ויש שפוסקין בזה להחמיר דדוקא יום שלישי הוא שגדל הכאב יותר מיום שני. ופשטיה דקרא מוכיח בזה מדכתיב ביום השלישי בהיותם כואבים, דודאי אילו היה הכאב גדול כל כך ביום שני כיום שלישי לא היו מאחרים עד יום שלישי. וה"ר יהונתן כתב בפירושו דכל שכן שני שהוא מסוכן יותר. וכן דעת רש"י וההשלמה.
והיכא דאישתפוך חמימי דתינוק ואבידור סמניה בתר דמהיל, עבדי ליה בשבתא משום סכנה. והיכא דאייתי אזמל ממעלי שבתא, ולשבתא איגניב או איפגים מקמי מילה, אסור למימר ליה לגוי למעבד ליה אזמל או לאתויי ליה ארבע אמות ברשות הרבים, דקיימא לן אמירה לגוי שבות, ואסור במקום דאיכא שבות דאית בו מעשה. אבל שבות דלית ביה מעשה דאיסורא דאורייתא כגון איסור טלטול או איתויי דרך כרמלית או מקום פטור, ההיא אמירה לגוי שריא במקום מצוה. ודין זה צריך עיון, דבפרק קמא דגיטין [ח' ע"א] משמע דשריא אפילו שבות לחודיה במקום מצוה, דאמרינן הלוקח שדה מן הגוי כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. וטעמא משום יישוב ארץ ישראל, אלמא שרינן שבות על ידי גוי בשבת במקום מצוה, דכתיבה מלאכה גמורה היא. ותירץ ה"ר אשר, דהתם משום הכי שרינן שבות, דליכא למגזר אי אמרינן דכותבין אונו אפילו על ידי גוי בשבת אתי למיעבד איהו נמי, דישראל אינו בקי בשטרות שלהם, ואינו יודע לכתוב כתיבה שלהם, הילכך ליכא למגזר שמא יעשה ישראל הוא עצמו. אבל בעלמא לא שרינן שבות, ואפילו במקום מצוה. ונראה לי לתרץ עוד, דשאני מצות חיבוב יישוב ארץ ישראל משאר מצוות דביישוב הארץ תלויות מצוות הרבה שנוהגות בארץ מן התורה ואין נוהגות בחוצה לארץ, הילכך שרינן ליה שבות על ידי גוי, אבל בשאר מצות לא שרינן שבות במקום מצוה. וכן כתב הר"ם בספר זמנים פרק ששי, וזה לשונו. דבר שאינה מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיש שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד, אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב, מים חמין לרחוץ בהן את התינוק או מצטער, וכן כל כיוצא בזה. אבל מלאכה ממש אסור לומר לגוי ואפילו מערב שבת לעשות לו בשבת, וכן כתב ה"ר משה פרק ששי. וכן כתב ה"ר אשר. וראייתו מהא, אין משלחין אגרת מערב שבת וכו' בפרק קמא [י"ט ע"א]. ואמירה לגוי מערב שבת בשבות דשבות שלא במקום מצוה צריך עיון אי אמרינן דאסור, כיון דאמירה לגוי שבות אפילו באמירה דקודם שבת בשביל השבת אסור. וכן נראה להחמיר. אבל בשבת גופיה אסור שבות דשבות שלא במקום מצוה. וכן כתב ה"ר אשר ואפילו בשבות דשבות דאמירה בלחוד. וראיה לדבר זה, מהא דאמרינן פרק שואל [ק"נ ע"א] לא ישכור אדם פועלין בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלין בשבת, ומוקמינן לה התם בחבירו גוי. והכא ודאי שבות דשבות דאמירה בלחוד הוא, דאפילו אם הישראל עצמו ישכור לא עביד איסורא דאורייתא, אפילו הכי אסור לומר לגוי, דהוי שבות דשבות. ועוד מהא דאמרינן פרק שואל [קמ"ח ע"ב], אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת. ואע"ג דשבות דשבות דאמירה הוא, דמקדיש ביום טוב מאי טעמא אסור גזירה משום מקח וממכר, דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, ומקח וממכר מאי טעמא אסור גזירה שמא יכתוב, הרי שבות דשבות. ועוד האריך ה"ר אשר בדברים אלו, וכן עיקר.
אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה ולא על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה. נותנין על גבי מכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא כתיתין יבשין. והני מילי בעתיקי, אבל בחדתי נותנין. ומוך יבש נמי דשרינן, דוקא בחדתי. פירוש דלא מסו כל כך כמו בעתיקי וליכא [למגזר] משום שחיקת סמנין. ורש"י פירש איפכא. גרסינן בסוף עירובין [ק"ב ע"ב], רטיה שפרשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת, והוא שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע אסור להחזירה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה וחוז[ר] ומ[גלה] ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח, ואם מירח חייב חטאת.
ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהול. וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול, דחיישינן שמא ערלה כבושה היא. אבל לא בשבת, דלא מחללינן שבת מספיקא. וכתב רבינו האיי שאין מברכין על אותה המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה ודאי, ורואין ונזהרין היאך מלין אותו אם נראית לו ערלה כבושה. וממתינין לו הרבה, ואין חוששין לשמיני, שלא יביאוהו לידי סכנה. וכתוב בהשלמה, קשיא לן דהא אמרינן פרק מי שמתו [ברכות כ"א ע"א] ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש חוזר וקורא, פירוש בברכותיה, מאי טעמא ק"ש דאורייתא, אלמא בספיקא דאורייתא מברכינן, וכן נמי משמע בפרק במה מדליקין [כ"ג ע"א], ותירץ דהכא גבי מילה היינו טעמא דאין מברכין, משום דאיכא רבנן דאמרי אין צריך להטיף ממנו דם ברית. יש מי שאומר שמברכין אשר קדשנו [במצותיו וצונו] להטיף ממנו דם [ברית]. ואין ראוי לסמוך על מי שאומר כך, דכשם שברכת מילה ספק ברכה לבטלה כך להטיף ממנו דם ברית ספק ברכה לבטלה. גרסינן בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"ב] הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי, אין מטבילין אותו, דשמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא. שמעינן מינה שצריך להטיף ממנו דם, וכן כתב הרי"ף. וכן משמע בבראשית רבה [פ' לך לך]. וגר שמל בפנינו אין מטבילין אותו בשבת, דהשתא קא מתקן גברא, דתרתי בעינן מילה וטבילה, וכל שכן שאין מלין אותו בשבת.
<h2>דף קלה.</h2>
ספק ואנדרוגינוס אינו דוחה את השבת. ספק כיצד, ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מלין אותו בשבת, אלא דוחין אותו עד למחר. בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת. כך דעת הרי"ף. והר"ם כתב שאם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם, ובן שבעה הוא אלא שנשתהא, ומלין אותו בשבת. אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן הרי זה בן שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה, ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו, ואעפ"כ אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא כשאר הנולדים בכל דבר. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה, פירוש סכנת האם מצער החלב.
כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נמול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. פירוש כגון יוצא דופן, ונכרית שילדה ואחר כך נתגיירה, אין ממתינין בנה למולו בשמיני, אלא מלין אותו מיד. והרב בעל (התוס') [המאור] איסתפקא ליה מילתא, וכתב הדבר להחמיר, נימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת. ובהשלמה כתוב דמסתברא דנימול לשמונה ומחללין עליו את השבת, וליתא להאי כללא.
<h2>דף קלה:</h2>
מי שיש לו שתי ערלות אינו דוחה את השבת, פירוש שתי ערלות זה על זה. ויש מפרשים שני גידים. יש יליד בית שנימול לאחד, כגון לקח שפחה על מנת שלא להטבילה, או שלקח שפחה לעוברה, ואפילו נתעברה אצלו וילדה, דקיימא לן קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי. ויש יליד בית שנימול לשמונה ואפילו בשבת, כגון לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה אף קודם שהטבילה. ויש מקנת כסף שנמול לאחד, כגון שלקח שפחה וולדה עמה. ויש מקנת כסף שנימול לשמונה, כגון לקח שפחה ועוברה עמה וילדה אף קודם שהטבילה. לקח זה שפחה וזה עובר, אפילו הטבילה ואחר כך ילדה נימול לאחד. כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה. ואפילו לא גמרו סימניו והוא בן שמונה חדשים, כיון ששהה שלשים יום אינו נפל, דאמרינן בן שבעה הוא ואישתהויי אשתהי. ולא אמרינן כיון דבן שמונה הוא נפל הוא. ואין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים, דלא קיימא לן הכי אלא כדכתבינן. והכי מסיק ביבמות פרק הערל [פ' ע"א].
<h2>דף קלו.</h2>
בן שמונה חדשים מלין אותו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, אי לא, מחתך בבשר הוא. וכן מחללין עליו את השבת אע"פ שהוא בן שמונה חדשים דשמא בן שבעה הוא ואשתהויי אשתהי, וכן ראוי לכל חכם וירא הוראה להורות בלא שום ספק שבכל תינוק מחללין עליו את השבת אע"פ שהוא ספק כלו לו חדשיו. ואע"פ שלא כתב כן הר"ם, כך הוא דעת הרב דודי נ"ר בהשלמה. ועוד כתב, ואי ידעינן שכלו לו חדשיו אע"ג דלא שהה, ולד מעליא הוא בין באדם בין בבהמה.
והיכא דמספקא לן אם הוא בן שבעה או לא, כתב הרב בעל העתים בהלכות אותו ואת בנו שאין גוי נאמן עליו, שכל מקום שיש איסור והיתר אין הגוי נאמן עליו כל עיקר. נראה לומר דהני מילי היכא שנראה לפי אומדן דעת הישראל שאינו בן שבעה. אבל בספק נראה שמותר ואפילו בלא עדות הגוי, דתרי ספיקי איכא ספק בן ז' ספק אינו בן ז' ואם תמצא לומר שאינו בן ז' שמא כלו לו חדשיו ושרי. ואע"פ שיש לו מתירין, כיון דתרי ספיקי נינהו אזלינן לקולא. וכן פסק הרב דודי בהשלמה בריש מסכת יום טוב [ג' ע"ב] דספק ספיקא גבי ביצה שנולדה ביום טוב שריא. וכן דעת ה"ר זרחיה. אך הראב"ד כתב לחומרא דאפילו ספקה שנתערבה אסורה כיון שיש לה מתירין. וצריך עיון. ושמעתי מפי מגדלי בהמה, כי כשיש לו שבע שינים ניכר שהוא בן שבעה ימים, כי בכל יום נולדת לו שן אחת ברוב הולדות. וזה דבר בדוק ומנוסה, כי לעולם כל ולד שיש לו שבע שינים יש לו שבעה ימים או יותר.
שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה. והני מילי לקרבן, אבל לאכילה אם שהה שבעת ימים מותר לשוחטו ולאוכלו בליל שמיני בתר דמשלים יומא דשבעה.
בריה דרב דימי בר יוסף איתיליד ליה ההוא ינוקא ובגו תלתין יומין שכיב, יתיב וקא מתאבל עליה. אמר ליה צורנייתא בעית למיכל, פירוש פרי שאינו מבושל כל צרכו. אמר ליה קים לי ביה שכלו לו חדשיו. פיהק ומת בתוך שלשים יום, או אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי, לא נהיג אבילות, ואפילו יום ראשון שהוא מן התורה, דאזלינן בתר מיעוטא לקולא היכא דלא קים ליה שכלו לו חדשיו.
וכתוב בהשלמה, הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, דקיימא לן דאע"ג דידעינן שכלו לו חדשיו אינו בר פדייה באדם ואינו בר הקרבה בבהמה.
מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה, אם אשת ישראל היא חולצת, אם אשת כהן היא אינה חולצת דאזלינן בתר רובא ולא אסרינן לה אגברא. הכי איתא פרק החולץ [יבמות ל"ו ע"ב]. טומטום שנקרע ונמצא זכר נמול לשמונה ומחללין עליו את השבת, הכי מוכח פרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"א], השלמה.
<h2>דף קלז.</h2>
קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר, לשנים עשר, לא פחות ולא יותר. כיצד, כדרכו בשמונה, נולד בין השמשות לתשעה ערב שבת בין השמשות נימול לעשרה, יום טוב לאחר השבת לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה לשנים עשר. אבל ביום טוב דעלמא נימול ליום שני. וינוקא דשמעיה דצויץ בין השמשות ולא אתיליד עד דחשיך אמרינן דההוא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה, דאי לא לא הוה צויץ, דכמה דאיתיה במעי אמיה פיו סתום וטיבורו פתוח. והוה ליה נולד בין השמשות והויא לה מילה שלא בזמנה ולא דחיא שבת. קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא. חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו, ומעת לעת. אלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב גובהה של עטרה.
<h2>דף קלז:</h2>
וגוי אסור לממהל, גרסינן בע"ז [כ"ז ע"ב], מנין למילה בגוי שהיא פסולה דכתיב המול ימול, קרי ביה המל ימול. וכתב הר"ם ואם מל אינו צריך לחזור ולמול פעם שניה. ונראה דאפילו להטיף ממנו דם ברית אינו צריך. ואתתא נמי בכלל ישראל היא ומהלא. הילכך היכא דליכא גברא דידע לממהל ואיכא אתתא דידעה לממהל מהלא ושפיר דמי.
קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך לימול, ואם לאו צריך לימול. מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. המל אומר ברוך אתה י"י אמ"ה אקב"ו על המילה. אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואם אבי הבן מוהל מברך שתיהן על המילה ולהכניסו קודם שיעשה המילה, דקיימא לן [פסחים ז' ע"ב] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. אבל כשאחר הוא המוהל, אבי הבן מברך להכניסו בין מילה ופריעה, דכיון דקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל עובר לעשייתו קרינא ביה. וקודם המילה אינו ראוי שיברך אבי הבן, כיון דלאו בידו הוא, דשמא לא ימול אותו, ונמצא שבירך לבטלה. העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. וכתב הר"ם שאם אין שם אביו אין מברכין אחרים ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואינו ראוי לעשות כך, עד כאן. ומנהג נרבונה שעושין כך, שמברך אחד מן הקרובים במקום האב. המברך אומר ברוך אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו, בא"י כורת הברית. וכתב הר"ם בהלכות מילה פרק שלישי, ואבי הבן מברך שהחיינו. וה"ר יהונתן [פסחים קכ"א ע"ב] כתב דאינו מברך שהחיינו משום צערא דינוקא. וכן נהגו עכשיו. ואפשר כי תכף שנולד ראוי לברך ברכה זו או הטוב והמטיב. וצ"ע שלא מצאנו זה בביאור, כי אפשר מפני שמתחייב במזונותיו ופרנסתו אינו מברך על לידתו עד שיכניסנו למצוה כגון מילה לדעת הר"ם או פדיון הבן לדברי הכל.
המל את הגרים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהן דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, בא"י כורת הברית. המל את העבדים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול העבדים ולהטיף מהם דם ברית בא"י כורת הברית. גר אע"ג דאמהל בארמיותא צריך להטיף ממנו דם ברית, ועד דמתפח לא מטבלינן ליה. וכד טביל צריך למיזל בהדיה תלתא ואמרי ליה כי היכי דאמרי ליה מעיקרא, וגייזי ליה מן מזייה ושקלי ליה מן טופרי דידיה ודכרעיה, וצריכין למחזיה כד טביל, וכד סליק מן מיא מברך על הטבילה. וכן עבד משוחרר. וכן עבדא וכן אמתא דזבין להו מן גוי, כי מעיקרא אתו תלתא ואמרי [ליה] מצות דמיחייב בהו עבד ומטבילינן להו וכו' כדכתבינן בהלכות גרים בפרק החולץ.
אין תולין את המשמרת ביום טוב. ואין נותנין לתלויה בשבת. אבל לתלויה ביום טוב. והא מילתא מדרבנן היא, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ודוקא לתלות, אבל לתת לתוכה יין שיש בו שמרים ושמר חייב חטאת, ומתרינן ביה משום בורר או משום מרקד.
<h2>דף קלח.</h2>
הגוד והמשמרת והכילה וכסא גלין לא יעשה, ואם עשה פטור אבל אסור. פירש רש"י והוא דאינו מתקן בכסכיו, אבל אם הוא מתקן בכסכיו כ... מותר לנטותו בשבת. בכסכיו פירש [רש"י] ברצועותיו או חוטין או משיחות שקושרין בו. ואוהל קבוע לא יעשה, ואם עשה חייב חטאת. אבל מטה וכסא וטרסקל והאסלא מותר לנטותן לכתחלה. גוד פירש רש"י הוא עור של בהמה תפור, ופיו רחב מאד, ויש לו שנצין, ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון. ושוטחין אותו, ופיו מתוח על גבי יתדות, והרוח עובר תחתיו ומצטנן שלא יתקלקל הין. והוא דומה לאוהל אחר שנמתח. כילה יש בגגה טפח. כסא גלין כמו מטה גללניתא דבפרק במה טומנין, והוא שם מקום. ומפרקין מטותיהן וכסאותם, וטוענין אותן עמהן וחוזרין ומחזירין אותם. ואסור שמא יתקע בחוזק ומחייב משום מכה בפטיש. ובפרק כירה [מ"ה ע"ב] ביארנו דין זה עוד. אבל מטה שלנו המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה ולישבה על רגליה. ואע"ג דהשתא עביד אוהלא שרי, דלאו מידי קא עביד אלא ליתובי בעלמא. כסא בלעז פדשטול, ועליונו של עור, ומקפלין אותו כשמסלקין [וסומכין] אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על רגלים. ומותר לכתחלה, דהא מחובר ועומד הוא.
טלית כפולה לא יעשה, ואם עשה פטור אבל אסור. ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותן לכתחלה. פירוש כגון טלית שקשורה בין שני כותלים, והיא משולשלת ומגעת לארץ, ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל, ואין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה. לפיכך פטור אבל אסור. ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר. פירוש כגון שכרך עליה מבעוד יום חוט או משיחה ונתנה על הנס שעל הקינוף שהיא מכופלת וכרך עליה חוט למשכה בו ולפרסה לכאן ולכאן, מותר למשחה בו ולפרסה בשבת, דמוסיף על אוהל ארעי הוא. כילה דבי רב הונא מאורתא נגידן ובצפרא חביטן. פירש רש"י לפי שמותר לפרקן. והכי נמי מותר לנטותן. ויש מפרש שנטויות היו קצת מערב שבת, אבל לא כולן אלא כרוכות וכפולות לפי שבלילה אינן צריכין לצל, שלא היו שוכבין שם אלא ביום, ובבוקר היו פושטין כולן להגין מן השמש. וש"מ מותר להוסיף על אוהל ארעי ודכותה גרסינן בעירובין בפרק המוצא תפלין [ק"ב ע"א] הנהו דכרי דהוו בי רב הונא דביממא בעו טולא בליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח, ולמחר פשוט אותה, דמוסיף על אוהל ארעי הוא ושפיר דמי. וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. פירוש פרוכת העשויה למחיצה ופעמים שאדם נוטה אותה כולה לצד אחד.
<h2>דף קלח:</h2>
סיאנה שרי, פירוש כובע שמשימין אותו בני אדם על ראשיהם ומאהיל על פניהם מפני השמש. והני מילי דלא מהדק, אבל אם מהדק אסור. כך פירש הר"ם פרק כ"ב, וזה לשונו. כובע שעושין על הראש ויש לו שפה. ורש"י פירש דמיהדק מותר, דלא מהדק אסור דילמא נפיל ואתי לאיתויי. גוד בכסכיו מותר לנטותו בשבת, פירוש עור שיש עליה חוטין או משיחות קושרין מצדדיו, מותר לנטותו בשבת באותן היתידות המוכנין לו. ורש"י פירש כמו שכתבנו לעיל. ובשני בני אדם שרי. פירש רש"י דלא מותחין ליה שפיר. אי נמי במשיחה אחת עשוי וממילא נעשה. אבל באדם אחד אסור, שמותחו על יתד זו, וקושרו בה, וחוזר ומותחו על זו וקושרו בה, והוא עושה אוהל. כך פירשו רבוותא. וכן בתשובת הגאונים ואיני יודע מהו. עד כאן לשונו. וכילה אפילו בעשרה בני אדם אסור, אי אפשר דלא ממתחא פורתא. פירוש מתוך שהיא גדולה אינן יכולין לנטותה בבת אחת ונראין כעושין אוהל.
כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה [גזירה] שמא יתקע. כישות בכרם אינו כלאים בחוצה לארץ, אבל בארץ אסור. מספקא לן אם מין ירק או מיץ עץ [הוא], ובחוצה לארץ אזלינן לקולא.
<h2>דף קלט:</h2>
מתעטף אדם בכילה ובכסכיה ברשות הרבים בשבת ואינו חושש. אבל היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. מאי טעמא ציציות לגבי טלית חשיבי, והני לא חשיבי ובטלי. מערים אדם על המשמרת לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים. והוא דתלא בה רמוני, פירוש ביום טוב, אבל בשבת אמרינן לעיל דאין נותנין לתלויה בשבת.
צורבא מרבנן דשקיל ברא דתומא, פירוש צלע השום, ומנח בברזא דדנא, פירוש שהיא נקובה והיין יוצא ממנה ועכשיו סותם אותו הנקב בההוא ברא דתומא. ואמר לאצנועי קא מכוין, כלומר לאצנועי ההוא ברא דתומא בנקב החבית, שרי, דהערמה דרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה. אבל איניש דעלמא אסור, משום דנראה כמתקן כלי. ואם היה עושה בעץ כי האי גונא מחייב חטאת כדאמרינן בהבונה [ק"ב ע"ב]. וכן אי אזיל ונאים (למברא) [אמברא] ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר למינם קא מכוינא, שרי לצורבא מרבנן, אבל איניש דעלמא אסור דבכלל גזירה דאין שטין על פני המים היא, שמא יעשה כלי של שייטין. ועוד דהא קיימא לן [י"ט ע"א] אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים לפני השבת. ואע"ג דמצור לצידן אפילו בערב שבת מותר, מכל מקום בשבת אסור. כך פירש ה"ר יהונתן ז"ל. וצ"ע מהר"ם שלא הפריש בין צורבא מרבנן לאיניש דעלמא פרק כ"ג.
נותנין מים על גבי שמרים בשבת בשביל שיוצלו. פירוש כשנשארו השמרים לבדן בכלי של יין דרך העולם לתת לתוכן היין מים או שנים ושלשה, כפי אומד שאומדין השמרים שבתוכה. ולאחר שלש שעות או ארבע קלטו המים ריח היין, גם נתערב בהם יין הנשאר בחבית, ומוציאין אותו ושותין אותו. וקמ"ל דלאו דרך בורר הוא כלל. נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. אבל עכורין לא משום דמיחזי כבורר. אם היה בין הגתות, שעדיין היין תוסס ואינו צלול, וגם הוא עכור, טורד חבית יין ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש.
מסננין היין בסודרין ובכפיפה מצרית, פירוש מפני אותן [היתושים] שקורין קנש הלבנות הנעשות מעיפוש היין. ומיירי בסודרין המזומנין לכך, דליכא למגזר דילמא סחיט להו, דהא לא קפיד עלייהו. וכל שכן בכפיפה מצרית העשויה מצורי דקל. כפיפה סל. וקמ"ל דלא שייך הכא בורר כלל, שהרי אדם יכול לשתות היין אע"פ שהעיפוש עמו. ובלבד שלא יעשה גומא, פירוש מן הסודר בפי הכלי, דדרך חול הוא. ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח, פירוש משום דדמי לאוהל. וכתוב בהשלמה דוקא בסודרין ובכפיפה מצרית שנקביה רחבים ונראה שהוא מסננו מפני הזגין והחרצנין, ואין זה בורר. אבל משמרת אסור אלא אם כן הוא צלול, כדאמרינן נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת.
נותנין ביצה במסננת של חרדל, פירש רש"י שהחלמון יפה לגוון, כלומר למראה החרדל או התבשיל. ולא החלבון. והילכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מתוך אוכל.
האי פרונקא אפומא דכובא אסור, דמיחזי כאוהלא, אפלגא דכובא שרי דלא מיחזי כאוהלא. פירוש פרונקא מטלית. בפרק במה טומנין מתברר עוד דין זה בהשלמה.
לא ניהדוק איניש צבתא אפומא דכוזיתא משום דמיחזי כמשמרת, פירוש כלי חרס קטן ומערין בו יין מן החבית, ואסור ליתן בפיו גמי או קשין וקסמין בחזקה שהרי הוא כמסננת.
דבי רב פפא שאפו שכרא ממנא למנא בציבתא. ואע"ג דאיכא ניצוצות, ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי. וכתב ה"ר יהונתן בפירושו, לא גרסינן בצבתא, דכל היכא דתני לשון שפייה בנחת הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי, וכשמגיע לניצוצות הסמוכות לפסולת משליכן ופסולתן לחוץ. ואם היה מוציא אותן ניצוצות מתוך הפסולת הוה מיחזי כבורר. אבל בתחלת שפיית(ן) היין שאין הפסולת ניכר לא מיחזי כבורר.
<h2>דף קמ.</h2>
חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב. פירש רש"י לא יטרוף כדרך שטורפין ביצים בקערה, שמכה בכח. שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכן אמינתא, פירוש מנתא בלעז. ולא יטרוף אלא מערב.
שום שרסקו מע"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב. אמינתא מוניא. ומעלי לתחלי, פירוש לערב עם שחלים. ועושין אנומלין בשבת ואין עושין אלונטית. אנומלין יין דבש ופלפלין. אלונטית יין ישן ומים צלולין ושמן ואפרסמון דעבדי ליה לבי מסותא. פירוש לפי שלרפואה עושין זה לצנן. אין שורין את החלתית בין בצונן בין בחמין, ואם שרה מאתמול מותר לשתות בשבת. ואם שתה יום חמשי ויום ששי מקודם השבת ובשבת לא היה לו שרוי והיה חושש שאם לא ישתה יסתכן, מותר לשרות בצונן ומניח בחמה כדי שלא יסתכן. אבל נותנה לתוך החומץ.
אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, אבל נותן הוא לתוך הכברה או לתוך הכלכלה. ורש"י גריס אין שולין, ופירש שאין מציפין מים על הכרשינין לברור פסולתן. ולא שפין אותן, ביד להשיר פסולתן, דהוה ליה בורר. אבל נותן לתוך הכברה, אע"פ שפסולתן נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאיליו. אין כוברין את התבן בכברה ולא יניחנו במקום גבוה בשביל שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס.
כסכוסי כותנא בשבתא שרי. כותנא כתונת. דלרכוכי קא מיכוין, ולא מיכוין לאולודי חיורא. וסודרא נמי שרי, השלמה. ולפי פירוש רש"י נראה דסודרא אסיר, משום דמחזי כאולודי חיורא, מפני שמקפיד על ליבונו. האי כותניתא משלפא לדידה מיקניא שרי, קניא מיניה אסור, דקניא לאו מנא הוא, פירוש כששוטחין אותו לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד. ואם כלי קיואי הוא מותר. פירוש כלי אורג.
<h2>דף קמ:</h2>
האי הוצא דירקא אי חזיא למאכל בהמה שרי לטלטולי, אי לא אסור. האי תלא דבשרא, פירוש בשר מליח שתולין ליבשו, שרי לטלטוליה, דראוי לאוכלו חי באומצא. דכוורי אסור, פירוש רש"י דאין נאכלין חיין. ויש לפרש שהם דג תפל, או שאין נאכלין מחמת מלחן, כדאיתא פרק מפנין [קכ"ח ע"א]. ובר אווזא דאמרינן בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] דשרי, הוא כבשר תפל דעלמא, דפעמים שנותן ממנה לכלבים, מה שאין כן בדג תפל דלא קאי לכלבים. ובזה הדרך נראה שהלך רש"י, ולא כן פירש הרי"ף. השלמה. לדעת הרי"ף דכוורי נמי שרי, דאיהו מפרש טעמא משום דהוו מוקצה מחמת מיאוס, ואנן קיימא לן דבשבת לית לן מוקצה מחמת מיאוס. והראב"ד כתב דכי אמרינן דלית לן מוקצה מחמת מיאוס ושרי לטלטולי, הני מילי מידי דחזי לכסויי ביה מנא או לתשמיש אחר, כגון שרגא דנפטא. אבל האי דכוורי לא חזו למידי, והילכך הוו ליה כעץ או אבן דאסיר לטלטולינהו, וכן עיקר.
בר בי רב לא לישדר מאני לאושפוזא, משום דלאו אורח ארעא. פירוש שמא יש בהם מקרה לילה, ויחשדוהו שברצונו היה.
אין גורפין מלפני הפטם ואף אין מסלקין לצדדין, וכל שכן מלפני הרעי שאסור בין באבוס של קרקע בין באבוס של כלי. פירוש שמשוה גומות בידים, שחס על התבואה באבוס קרקע, וגזרינן אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע. נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע. מפרש בגמרא מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן, דחמור לית ליה רירי, אבל פרה אית לה רירי ומה שנשאר לפניה נמאס לבהמה.
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל המטה לא ינענע בידו, אבל מנענעו בגופו משום דטלטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול. ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענע בידו. פירוש דמוכחא מילתא שיחדו לשכיבה. מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. פירוש מכבש פרמשא בלעז. ומתירין משום דלא מהדק. ושל כובסין לא יגע בו, לפי שהוא מהדק, לתקן הבגדים, והתרה שלו דמי לסתירה, ולכך גזרינן שלא יגע בו. ואפילו היה רפוי מערב שבת אינו שומט את כליו ממנו.
האי פוגלא בין מלמעלה בין מלמטה שרי, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול כדאיתא בפרק כל הכלים. הני פילפלי מידק בקתא דסכינא שרי, ואפילו טובא, כיון דמשני שרי אפילו בשבת. ויש מחמירין במלח, כיון דאורחיה בחול הכי, איבעי ליה למיעבד שנוי אחרינא. האי מאן דסחי במיא לינגוב נפשיה [ברישא והדר ליסליק], דילמא אתי לאיתויי ארבע אמות בכרמלית. וכי תימא כי קא נחית נמי דחי כחו מיא ארבע אמות בכרמלית, כחו בכרמלית לא גזרו.
טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. כך פסק בעל הלכות. וכתוב בהשלמה פרק כירה [מ"ב ע"א], ואע"ג דקיימא לן דדבר שאין מתכוין מותר אית לן לפרושי דמאי דגזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות בידים קאמר, שאם נתיר לקנחו בקרקע יעיין מקום שיש בו גומא ויקנחנו שם.
לא ליצדוד איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות. לא ליתיב איניש אפומא דלחיא, דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי. לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דאשישא דילמא אתי לידי סחיטה. טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים, פירוש משפשפו מבפנים, דלא מוכחא מילתא ולא מיחזי כמלבן. ומלבן ממש לא הוי, דהא אין נותן שם מים. ואין מכסכסו מבחוץ. ומותר לגררו בצפורן.
<h2>דף קמא:</h2>
אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. פירוש מפני שנראה כמעבד. אבל סך הוא את רגלו שמן מבחוץ ומניחו בתוך המנעל או בתוך הסנדל. וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבלא ואינו חושש. קטבלא פירוש עור שלוק שעושין אותו שטיח למטה ולשולחן. ודוקא שיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסור.
לא יצא הקטן במנעל גדול, פירוש דילמא נפיל מיניה ואתי לאיתויי. אבל יוצא בחלוק גדול. ולא תצא אשה במנעל מרופט, ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשירה. ואין יוצאין במנעל חדש, ובאיזה מנעל אמרו, במנעל של אשה, והוא שלא יצאת בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצאת בו שעה אחת מבעוד יום מותר. פירוש מרופט רפוי, בהשלמה. ורש"י פירש מרופט קרוע. פירוש דילמא מחייכי עלה ושלפה לה ואתי לאיתויי. ומנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, פירוש אמום, דפוס של מנעל. גרסינן במסכת זבחים בפרק דם חטאת [צ"ד ע"ב], אסור לכבס את המנעל, אבל שיכשוך מותר.
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה והאבן בתוכה. ואוקימנא בתינוק שיש לו געגועין על אביו, פירוש שאם לא יטלנו הוי סכנה שמא יחלה. ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה, ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי, דאי לאו הכי כמאן דמטלטל איהו האבן דמי. ודוקא אבן דאי נפלה לא אתי לאיתויי, אבל דינר דאי נפיל אתי לאיתויי לא.
הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, דכמאן דאפקיה איהו דמי, דכיס לגבי תינוק לא מבטיל ליה. אבל על התינוק פטור היכא שנוטל אחת ומניח אחת או אפילו בגורר, כמו שביארנו בפרק מפנין [קכ"ח ע"ב]. תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור. בתינוק פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ובכיס פטור, דאגב מרריה מבטל ליה לגבי מת ואע"ג דלא מבטל ליה לגבי חי.
<h2>דף קמב.</h2>
המוציא כליו מקופלין ומונחין לו על כתפיו סנדליו וטבעותיו בידו חייב, ואם היה מלובש בהן פטור. המוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור. ואילו הוציאן כמות שהן חייב. הא דתנן לעיל כלכלה והאבן בתוכה, אוקימנא בכלכלה פחותה, דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה. אבל אי לא הויא כלכלה פחותה הויא כלכלה בסיס לאבן דהוי דבר האסור, ואסור לטלטולה במניח. ובשוכח נמי, מטה על צדה הוא דשרינן, אבל טילטול כי אורחיה לא שרינן. ואי הויא כלכלה מליאה פירות אמרינן דנשדינהו לפירי ונישדייה לאבן והדר ליתבינהו בה היכא דלא הוו מטונפין. פירוש כגון תאינים וענבים שיתלכלכו בעפר וימאסו אם ישליכם. ואי הוו פירות מטונפים אמרינן דלינערינהו נעורי אי לא הויא כלכלה פחותה דתהוי לה אבן דופן.
מטלטלין תרומה טמאה עם טהורה ועם החולין. ודוקא בשטהורה למטה וטמאה למעלה, אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל ליה לטהורה ושביק ליה לטמאה. ודוקא בפירות מטונפין, אבל אי לא הוו מטונפין אפילו טהורה למטה אמרינן דלישדינהו וליקטינהו. והני מילי לצורך גופו, שצריך לטהורה לגופה לאכלה. אבל לצורך מקומו, כלומר שצריך למקום הכלי, בין שהטהורה למטה וטמאה למעלה בין שטהורה למעלה וטמאה למטה מטלטלין. ודוקא דאית בהו תרומה טהורה, אבל לית בהו אלא תרומה טמאה אסור לטלטלו משום דנעשה בסיס לדבר האסור. והני מילי במניח, אבל בשוכח מותר לטלטלן לצורך מקומן ואע"ג דליכא אלא טמאה בלחוד, כדפסקינן גבי מעות שעל גבי הכר.
מעלין את המדומע באחד ומאה. ודוקא תרומה שצריך להרים את התרומה אע"פ שבטלה מפני גזל כהן, אבל ערלה וכלאי הכרם שבטלין באחד ומאתים אינו צריך להרים, והכי איתא במסכת ערלה [פ"ב מ"א], כמו שכתבנו במסכת ע"ז. [ע"ד ע"א].
<h2>דף קמב:</h2>
האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. ודוקא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. היתה חבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה. מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות. ודוקא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, פירוש ובטיל ליה כר לגבי מעות, ודיניה כמעות, שדינן כאבן שאסור לטלטל אף לצורך גופו ומקומו. והני מילי לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו. היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט, פירוש שום ליכלוך. ואינו נותן עליו מים משום דשריית הבגד זהו כיבוסו. היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. פירוש דעור לאו בר כיבוס הוא. ומיהו כיבוס ממש לא יעשה, דהואיל ועור של כרים וכסתות רך הוא שייך ביה כיבוס. ומיהו שרייתו לא זהו כיבוסו, כך מפורש בזבחים פרק דם חטאת [צ"ד ע"ב].
שכח ארנקי בחצר לא יניח עליו ככר או תינוק ויטלטלנו, שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. והני מילי כשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב ככר או תינוק, אבל כשאוחז בדבר היתר שרי וכמו שביארנו בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב]. הא דבר אווזא כתבנו בפרק קמא דיום טוב [ב' ע"א], והא דגרעינין בפרק במה מדליקין. מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. ביארנו דין זה בפ"ק דיום טוב [ב' ע"א]. דין טלטול עצמות ובשר ודגים ביארנו בפרק מפנין [קכ"ח ע"א].
<h2>דף קמג.</h2>
מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונים, פירוש יישש בלעז. ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה. ואע"ג דקיימא לן [ברכות נ"ב ע"ב] פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד משום דלא חזו לאדם, כיון דחזו לבהמה שרי. שער אפונים, פירוש שרביטין של קטנית שגדל בהן. ספוג בין שיש לו עור בית אחיזה בין שאין לו ניטל בשבת. פירוש דתורת כלי עליו ואינו מקבל טומאה, שאינו לא כלי עץ ולא בגד ושק ועור ומתכת. ומקנחין בו, פירוש את הטבלא בשבת, כשיש לו בית אחיזה, ואע"פ שאינו נגוב. אבל אי לית ליה בית אחיזה אתי לידי סחיטה ואסור. וכתב ה"ר יהונתן דהיכא שהוא נגוב מקנחין בו כל מידי דמאיס מעל בשרו ומעל בגדו, ולא גזרינן נגוב אטו שאינו נגוב.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן, ולא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אין סוחטין את הפירות, כגון זיתים וענבים, להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין, בין לאוכלין בין למשקין. וכן לשאר מיני פירות כגון תותים ורמונים אסור לסחטן בשבת. ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור. ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין ועוזרדין וכיוצא בהן, סוחטין אותן לכתחלה בשבת, משום דהני לאו בני סחיטה נינהו בחול. אבל תותים ורמונים, דבני סחיטה נינהו בחול, אין סוחטין אותו בשבת. פגעין, פרונש בלעז. פרישין, קודויינס. עוזרדין, שרבש.
<h2>דף קמד:</h2>
תרדין שסחטן ונתנן למקוה, פוסלין את המקוה בשנוי מראה. פירוש אפילו מקוה שלם, ומשום דהוה ליה דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה, ולאו משום דכיון דאחשבינהו הוו להו משקה, דהא לענין שבת אמרינן דסוחטין בפגעין ובפרישין אפילו לשום משקה.
סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה. כתב הראב"ד דוקא בעומד לאכילה, אבל בעומד למשקה [אסור]. ועז לתוך הקדרה נמי דוקא בעומדת לאכילה, אבל לחלבה אסור. ותימה הוא זה אם כן לדעת הראב"ד אשכול העומד למשקה אם ירצה לאכול מן הענבים שבו יהא אסור לו לאכול מהן. ובגמרא לא אשכחן איסור אלא במשקין היוצאין מהן בשבת. מיהו הרב דודי כתב בהשלמה, לא שנא אשכול עומד לאכילה ולא שנא עומד למשקה דזיתים וענבים הכניסן לאוכלים הכניסן למשקים תרוייהו חד דינא אית להו. אבל לא לתוך הקערה, פירוש הקערה יש בה אוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכלין, וכאוכל דמי. ובין בשבת בין ביום טוב שרי, שאע"פ שהוא צריך למשקה שלהן, כיון שהוא סוחט לתוך האוכל אינו כסוחט משקין אלא כמפרר אוכל לתוך אוכל שהוא מותר. והקערה אין בה אוכל, והוה ליה משקה ואסור.
גרסינן בכתובות פרק אע"פ [ס' ע"א] גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן. צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה ואינו חושש, מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום (צערא) [פסידא] לא גזרו ביה רבנן.
חולב אדם עז לתוך הקדרה, פירש הרי"ף ביום טוב ונראה לדעת הראב"ד. ודעת רבינו בהשלמה דאפילו בשבת נמי שרי. וביארנו זה בפרק קמא דיום טוב [ב' ע"א].
<h2>דף קמה.</h2>
אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. ודוקא לתוך הקערה דלית בה אוכל, אבל לתוך הקדרה שרי, דהא באשכול של ענבים דבהם איכא חיוב חטאת לתוך הקדרה שרי כדאמרינן לעיל.
דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. הא דאמרינן [כתובות ו' ע"א] האי מסוביתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא משום דהוי פסיק רישיה, לאו משום סחיטה דהיא תולדה דדש, שהרי מן התורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שהמשקין בתוכן מעצמן הן. וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן לא אמרינן בכי הא דפסיק רישיה אסור כיון דדבר שאין מתכוין הוא, וכדפרישית בפרק כירה גבי צירוף [מ"א ע"א]. אלא תרי גוני מפרק [איכא] כמו שכתב רבינו יעקב, זיתים וענבים משום דש, ובגדי צמר ופשתים ומסוביתא דנזייתא משום מלבן. ורבינו יעקב פירש משום בונה, כאבן שבקרויה דשוייה דופן לקרויה. השלמה עד כאן. ואני קבלתי ממורי ה"ר נתן בן ה"ר מאיר דביין ליכא משום מלבן. גם רבינו כתב בהשלמה פרק במה טומנין דאית דאמרי דביין לא חיישינן לסחיטה, ובפרק המביא כדי יין [ל' ע"א] נמי משמע הכי. וכן כתב רבינו תם.
<h2>דף קמה:</h2>
עד מפי עד כשר לבכור. ודוקא לבכור בהמה לומר שמום זה נפל בו מאיליו ולא בגרמתו. ואפילו בנו ובתו. אבל אשתו לא, מאי טעמא אשתו כגופו דמיא. וקיימא לן בבכורות דנחשדו כהני להטיל מום בבכורות, ואין נאמן לומר מום זה נפל מאליו, וצריך להביא ראיה. ואמרינן דאשה כשירה לעדות זה, אבל לא אשתו. אבל בבכור אדם תרי עדים בעינן, כדאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל' ע"ב].
חלות דבש שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן מותרין וכן זיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן מותרין. ואע"ג דמעיקרא אוכל ולבסוף משקה.
כל שבא בחמין מערב שבת, פירוש שהוא מבושל כל צרכו ושורה אותו לרככו, שורין אותו בחמין בשבת. מאי היא כגון תרנגולתא דרבי אבא, שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאכלה שורין אותה במים חמין. ואם הובאה בחמין, כלומר שנתבשלה מלפני השבת. שורין אותה בחמין בשבת, ואם לאו אסור לשרותה בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, כלומר כגון בשר יבש מליח שאוכלין אותו חי על ידי הדחק, מדיחין אותו בשבת, פירוש ולא אמרינן דזהו בישולו. חוץ ממליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן הוא גמר מלאכתן. ואם הדיח חייב חטאת.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. פירש רש"י שאין במקלקל שום איסור שבת ובלבד שלא יתכוין לנקבה יפה לעשות כלי בפה נאה. מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין בשבת ואינו חושש. חותלות של תמרים וחותלות של גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך, פירוש חותלות סלים של כפות תמרים ופעמים הכסוי קשור בחבל. ואסור למברז חביתא בבורטיא בשבתא, דאמרינן דלפתחא קא מכוין ולא לעין יפה. בורטיא, רומח. נוקבין מגופה של חבית, כשהמגופה למעלה אבל מן הצד אסור.
אין נוקבין נקב חדש לכתחלה בשבת, ואם בא להוסיף אינו מוסיף. ונוקבין נקב ישן לכתחלה. ודוקא כשהנקב הישן הוא במקום העשוי לשמר, פירש הרי"ף להוציא יין מן השמרים. אבל לחזק דברי הכל אסור. היכי דמי לחזק והיכי דמי לשמר, למעלה מן היין אי נמי למטה מן היין זהו לשמר. והיכי דמי לחזק כל שנקבה למטה משמריה. ורש"י פירש לשמר, שסתימת הנקב היה לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל, דלאו סתימה מעליתא היא. אבל לחזק את הכלי סתימה מעליתא היא.
כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולים דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא.
<h2>דף קמו:</h2>
אין חותכין שפופרת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, נפלה מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וחתיכה ולא מתקנה בקנקן שרי, דלא גזרינן דילמא אתי למחתך לכתחלה.
ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. ומשחא נמי אסור דגזרינן משום שעוה. והאי טרפא דאסא אסור, פירוש אסור ליתן עלה של הדס לתוך הנקב של חבית לקלח בו את היין כדי שלא יהא שותת מדופני החבית. מאי טעמא גזירה שמא יקטום. ואי קטם ומנח שרי.
בי סדיא שרי לאפוקי דרך מלבוש. והני מילי ברכין או במציעאי, אבל בקשין אסור. פירש רש"י בי סדיא לבדין שקורין פלטרש ועשויין לקפלן תחתיו במקום כר או כסת ואם הוציאו לו דרך מלבוש כדי שישב עליו בכרמלית או אפילו ברשות הרבים שרי, ואפילו לכתחלה שרי לאפוקי.
נותנין תבשיל לבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיוצנו, ואת הצונן בחמה בשביל שיוחמו. מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה אין שוטחן בחמה ואפילו שלא כנגד העם. וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, כלומר ופושטן שם בחצר שהיא קרובה למ[ו]צא העיר, כיון שהיא במקום המשתמר. ואין שוטח בחמה ואפילו בצנעה, שלא יאמרו שכבסם בשבת.
<h2>דף קמז.</h2>
המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקי לית לן בה. ובחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי אבל חיורי וסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו, אבל אי לא קפיד עלייהו שרי, דרבנן דפומבדיתא הוו מנפצי גלימייהו אמרי לא קפדינן ולא מידי. ואביי הוה קאים קמי רב יוסף, אמר ליה הב לי כומתאי הוה איכא טלא עלה והוה קא מהסס מלמתבה ניהליה, אמר ליה נפיץ שדי אנן לא קפדינן מידי.
יוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו חייב חטאת, וכן סוחרי כסות, ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של סוחרי כסות לצאת בכך. וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו חייב חטאת, ולא חנוני בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכו של חנוני לצאת בכך. הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהן בשבת, ואע"פ שאין נימא כרוכה להם על אצבעם מותר. פירוש נימא כרוכה על אצבעו, שנדבקת בסודר, וכורכה כדי שלא תפול לארץ. ואינו צריך לכך. ולא הרטנין בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך. רטנין פירש רש"י על שם מקומן.
אסור לעשות מרוב בשבת, מאי מרזב כישי בבליתא. יש מי שאומר כי מרזב זה כשמתעטף אדם בטליתו ויקפל שתי קצותיה כמין דרך קיפול ויניחנה על כתיפו השמאלית, ויחזור ויקפל שאר הטלית על צדו הימנית, ונמצאת טליתו מקופלת מכאן ומכאן ומופשלת על כתיפו, וחלל כנגד השדרה, ונראה כמין מרזב. וכענין זה כישי בבליאתא, שהיו קושרין שתי כריכות, והיו קורין אותה כישא. ורש"י גריס כיסי מלשון כיס, ומפרש הכי, שהבגדים שהן ארוכין מסלקין אותן מן הארץ, וכופלין אותן כלפי מעלה, ומחזיקין אותן על ידי חוטין, והיינו כמין כיס וכמין מרזב. ואסור משום תקוני מנא. וזהו אדעתא לכנופי. נקוט האי כללא בידך כל אדעתא לכנופי אסור, להתנאות בו שפיר דמי. פירוש שיהא מתוקן תמיד להעמיד קפולו לעולם. להתנאות, לפי שעה. מתנאה בסדינו, אחר שנתעטף בו מתקנו על גופו ומיישבו. ובחול נמי אורחיה בהכי, והילכך הוא הדין לשבת דשרי.
<h2>דף קמז:</h2>
מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה. מיהו דוקא על ידי עירוב או דרך מקום פטור. האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהם ראשו ורובו. פירוש סדינין שהנשים מסתפגות בהם בבית המרחץ, מותר להביאן דרך מלבוש.
סבינתא צריך לקשר שני ראשיה למטה מכתפים. פירוש סבינתא, סודר גדול שתלוי לו בין כתיפיו, וראשו עטוף בו. צריך לקשר שני ראשיו זה בזה שלא יפול מראשו. אמר להו רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מאני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. פירוש שלא יהו שוליהם מונחים על כתפיהם, אלא משוכים למטה שיהא נראה לבוש. מי מערה ביארנו בפרק כירה [מ' ע"א].
סכין וממשמשין בשבת. פירוש ממשמש ביד כל הגוף להנאתו. אבל לא מתעמלין לשפשף בכח. ולא מתגרדין, פירוש במגורדת שקורין אשטרילא, משום דדרך חול הוא. סכין וממשמשין בבני מעים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד סך וממשמש בבת אחת. גרסינן בסנהדרין פרק חלק [ק"א ע"א] סכין וממשמשין בשבת בבני מעים ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים ומעבירין כלי על גב העין בשבת. אין שואלין דבר מן השד בשבת, ואף בחול אסור מפני הסכנה. פירוש שמא יסכנו אותו השדים, אבל לא מחמת איסור תורה שהרי הרבה פעמים מכזבין ולא אתי למסמך עלייהו.
אסור לעמוד בקרקעיתה של דימסית מפני שמעמלת ומרפאה, פירוש מעמלת מחממת. דימסית, שם נהר שמימיו מלוחין, וכן טיט של אותו נהר מרפא האדם שיושב בו. אין יורדין לקורדימה, נסחא אחרינא לפילומה, מאי טעמא משום בקא, פירוש בקעה, ותחתיה טיט כמו דבק, ואם ירד אדם שם אינו יכול לעלות עד שמתקבצין בני אדם ומעלין אותו משם. ויש מי שאומר שהרוחץ באותה בקעה מצטנן, ואותן המים משלשלין בני מעים. ואין עושין אפקטויזין בשבת. ודוקא בסם, אבל ביד מותר. והני מילי היכא דאית ליה צער, וכשמקיא האוכלין שבבטנו מתרפא, אבל היכא דלית ליה צער אסור משום הפסד אוכלין.
אין גוררין במגוררת בשבת, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש. והכי שדר רב צמח גאון ממתיבתא, מגררין את המנעל בשבת בגבה של סכין אבל לא בחורפה, והני מילי ישן אבל חדש לא. ואם הניחו יום אחד ישן הוא. וכתב נמי אי נפיל חמרא או נרא על לבושא אסור לחוורי משום סחיטה, ואסור למשדא עליה מיא דגרסינן פרק דם חטאת [זבחים צ"ד ע"ב] בגד ששראו זהו כבוסו, והיינו מלבן דאבות מלאכות, עד כאן.
אין מעצבין את הקטן אבל מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, פירוש אמלולר בלעז, שעושין כדי שיתישבו איבריו ולא יתעקם. והא דאמרינן אין מעצבין את הקטן בחומרי שדרה, פירוש משום דמיחזי כבונה, אבל שאר הגוף ואיבריו מותר. וחומרי שדרה נמי יום לידה מצוה לעשות, כדאמרינן [קכ"ט ע"ב] כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת.
<h2>דף קמח.</h2>
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן אשה מחברתה ככרות. ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת. מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, השאילני לא אתי למכתב, הלויני אתי למכתב. פירוש משום דהלויני משמע לזמן מרובה, ולפיכך אתי למכתב. אבל השאילני דלאו לזמן מרובה משמע לא אתי למכתב. [ולמ"ד] סתם שאלה שלשים יום איכא [למי]קם שאלה כיון [שחוזרת בעין לא] אתי למכתב, מלוה דלהוצאה ניתנה אתי למכתב.
<h2>דף קמח:</h2>
הלואת יום טוב ניתנה ליתבע. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. מאי טעמא גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מונה אדם אורחיו ואת פרפרותיו כמה בפנים וכמה בחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם. מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא בכתב שעל גבי טבלא ופנקס, ואוקימנא בדחייק מיחק, דגודא בשטרא לא מחלף, ואפילו מתתאי. ולשמא ימחוק ליכא [למיחש], דהא חייק מיחק. אבל על גבי טבלא אסור, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דטבלא ופינקס בשטרא מיחלף. והיכא דכתיב מכתב אפילו בכותל מדלאי אסור שמא ימחוק, וכל שכן בטבלא ופינקס.
<h2>דף קמט.</h2>
אין רואין במראה בשבת. והני מילי במראה של מתכת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין. ואם היא קבועה בכותל מותר. ושאינה של מתכת אע"פ שאינה קבועה מותר. כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת. ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, אל תפנו אל מדעתכם.
מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משום קוביא. ודוקא עם בניו ועם בני ביתו, אבל עם אחר לא, אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, דקיימא לן בני חבורה מקפידים זה עם זה עוברין משום מדה משום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביום טוב ואף משום ריבית. וכתוב בהשלמה דעם בניו ועם בני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה שרי, ועם אחר אפילו מנה גדולה כנגד מנה גדולה אסור. במה דברים אמורים בשבת, אבל בחול מותר ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, וליכא משום קוביא, דהא קיימא לן [סנהדרין כ"ד ע"ב] דמשחק בקוביא אינו פסול בזמן שיש לו אמנות שלא הוא. וכל כי האי גונא לאו אסמכתא היא ואינו פסול אלא בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, לפי שאינו עוסק בישובו של עולם.
<h2>דף קמט:</h2>
מטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות של חול ביום טוב.
<h2>דף קנ.</h2>
השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, אין נותנין לו שכרו של שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו. אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר [תן] לי שכרו של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של עשרה ימים.
ולא ישכור אדם פועלין בשבת, ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלים. אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, מאי טעמא דאמר קרא ממצוא חפצך, חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ופוסקים צדקה לעניים בשבת. הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ולטרסיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. חשבונות של מה לך ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת. חשבונות שעברו ושעתידין להיות אסור לחשבן בשבת.
<h2>דף קנ:</h2>
כיצד, מחשבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונות הצריכין. אומר אדם לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו וכך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו. והוא דליכא אגירי דאגירי גביה, אבל איכא אגירי דאגירי גביה אסור דהא בעי למידע כמה בעי למיתב להו ואסור. מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו, ונמלך עליה לגדרה בשבת, ונזכר שהוא שבת, ונמנע ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלה בו צלף וממנו היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ומותר לאדם לומר לכרך פלוני אני הולך, שאם יש בורגנין הולך ואפילו בשבת. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. ודוקא בפירות מחוברין אבל בפירות תלושין מחשיכין שאם יש מחיצות מביא, השלמה. אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. זה הכלל, כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו. אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש, ודוקא קש מחובר, תבן בתיבנא סריא. אבל קש תלוש ותיבנא דלא סריא מותר, שאם יש מחיצות מביא.
אמר רבי אבא, כד הוינן במערבא הוה אמרינן [המבדיל] בין קדש לחול ועבדינן צרכין, פירש רש"י בלא הזכרת השם להיכירא בעלמא, ואע"פ שלא הבדיל לא בתפלה ולא על הכוס. והרי"ף פירש בברכה, שיאמר בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול, ואינו צריך לומר בין אור לחושך ושאר הבדלות. ונהגו עלמא כרש"י.
<h2>דף קנא.</h2>
אומר אדם לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי. מחשיכין על התחום להביא בהמה. היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים.
גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב, כלומר לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב, כלומר מחוץ לתחום ותו לא. ואע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ובליליא אזלי עד דאמטיאו לחומה וביתי להתם ועיילי השתא. והוא הדין בפירות שיביאו לישראל ביום טוב ואין במינם במחובר, חוששין שמא מחוץ לתחום באו, וממתין בכדי שיבואו [מ]חוץ לתחום. וכן עיר שישראל וגוי דרין בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים רוחץ מיד, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמיו, מחצה על מחצה ימתין עד שיחמו חמיו. מצא בה ירק נמכר, אם רוב גוים לוקח מיד, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב. ולא סגי בכדי שיתלשו לחוד, אלא דבעינן נמי בכדי שיבאו ממקום קרוב. ורבינו יעקב [ביצה כ"ד ע"ב] כתב, דבמחוץ לתחום לא בעינן בכדי שיעשו, דהיינו בכדי שיבאו מחוץ לתחום. והרב ר' אשר כתב לפי סברת רבינו יעקב, דבפירות שיש במינן במחובר, כיון דבעינן בכדי שיתלשו בעינן נמי בכדי שיבאו. אבל אם אין במינו במחובר לא צריך המתנה משום איסור חוץ לתחום. והטעם, כיון שאנו מקילין בבא מחוץ לתחום שמותר לישראל אחר אפילו בו ביום, דין הוא שלא יצטרך המתנה לזה שבא בשבילו. ורש"י פירש להקל, חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, ומערב שבת באו עד החומה ולנו שם הלילה, ולא באו בשבת אלא ממקום קרוב שהוא תוך התחום. ואשכחן חוששין לקולא, כההיא דמסכת חגיגה [ט"ו ע"א], בתולה שעיברה מותרת לכהן [גדול], חוששין שמא באמבטי עיברה, וכן בשאר מקומות. והפסק הנכון שראוי לסמוך עליו, דמאי דאמרינן לא יספוד בהן ישאל לאו עולמית קאמר, אלא שצריך להמתין בכדי שיעשו. ועשו ארון וחפרו קבר, יקבר בו ישראל לאחר שימתין בכדי שיעשו, או מיד אי ידעינן בודאי שלא נעשה בשביל ישראל. ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, בעומד בסרטיא והארון מוטל על קברו, משום לועג לרש, מאחר שנעשה בפרהסיא ונודע לכל שחללו על זה המת את השבת וגם הארון עשו על גביו. לפיכך משום כבוד המת מחמרינן ביה דלא מהני ביה בכדי שיעשו. ודוקא במת, אבל בעלמא כל דבר הנעשה בשביל ישראל ימתין בכדי שיעשו ותו לא. וכן בדבר הבא מחוץ לתחום אע"פ שאין מאותו המין במחובר מסתברא דבעינן בכדי שיעשו, דהיינו בכדי שיבאו ממקום קרוב. שהוא מחוץ לתחום, ותו לא. והכי איתא במסכת מכשירין [פ"ב מ"ו]. מצא בה ירק נמכר, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיבא ממקום קרוב. עד כאן על דרך ההשלמה. ועוד נוכל לומר לדעת רבינו יעקב שכתב דמחוץ לתחום לא בעינן בכדי שיעשו, דלא סבירא ליה ההיא מתניתין דמסכת מכשירין כיון דבגמרא דילן לא איתמר עלה דצריך המתנה אלא גבי מת בהא דחלילין. והתם איכא למימר דשאני גבי מת דמחמרינן טפי משום כבודו דלא נתחזי כלועג לרש, כדאמרינן נמי גבי קבר דלא יקבר בו עולמית. ואע"ג דבמבשל בשבת ובשאר מעשה שרינן בהמתנה בכדי שיעשו. והילכך אפילו בדבר שיש במינו במחובר, אם בא מחוץ לתחום לא בעינן המתנה דבכדי שיבאו מחוץ לתחום. לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה. כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד.
עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף.
<h2>דף קנא:</h2>
וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה אלא שלא תוסיף. מביאין כלי מיקר וכלי מתכת ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח. ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהם רוח. ואף שלמה אמר בחכמתו, עד שלא ירתק חבל הכסף, זה חוט השדרה. ותרוץ גולת הזהב, זו אמה. ותשבר כד על המבוע, זה כרס. ונרוץ הגלגל על הבור, זה פרש. וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים. לאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת ואומר לו טול מה שנתת בי.
אין מאמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש. ואם עשה כן הרי זה שופך דמים, משל לנר שהיתה כבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. הרוצה שיתאמצו עיניו של מת נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודליו והן מתאמצות מאליהן, פירוש מאמצין סותמין. תינוק בן יומו מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
אסור לאדם לישן יחידי בלילה שמא אוחזתו לילית. ונראה לומר שאם קורא את שמע בכונה על מטתו, שאין לו חששא, כדאמרינן בפרק קמא דברכות הקורא את שמע על מטתו [מזיקין בדילין ממנו]. עשה עד שאתה מוצא ומצוי בידך ועוד בידך ויש בידך לעשות, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי הזקנה וכו'. לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, פירוש של עניות. שאם לא בא הוא בא בנו ואם לא בא בנו בא בן בנו, סמך לדבר כי בגדל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. נקטינן צורבא מרבנן לא מעני לאהדורי אפתחי. כתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, כל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו [מן השמים].
<h2>דף קנג.</h2>
מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו, היכי דמי דמחממו ליה וחיים. איזהו בן העולם הבא, כי הא ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור, וכל שדעת רבותיו נוחה הימנו. תנן שוב יום אחד לפני מיתתך, וכי אדם יודע באיזה יום ימות, אלא ישוב היום שמא ימות למחר וישוב למחר שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור, הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאין ניטלין מתיר את החבלים והשקים נופלים. מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסו לנכרי, דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים. ודוקא כיס אבל מציאה לא, והוא דלא אתאי לידיה, אבל אתאי לידיה בעיא ולא איפשיט הוא אי ככיסיה דמי או לא, ולקולא עבדינן דספקא דרבנן לקולא. והר"ם כתב דבמציאה שרי פחות מארבע אמות ולא שרי לתת כיסו לנכרי. ותימה הוא לפי סוגיית הגמרא. וכתב רבינו בהשלמה, כי אולי הרב סמך על מה שאמרו בגמרא בו ביום מחקו סאה. ופי' לפי דבריו שכשאסרו פחות פחות מארבע אמות במקום שיש נכרי מחקו סאה, שיש להתיר פחות פחות מארבע קודם שיתן כיסו לנכרי, שלא יסמוך עליו שיחוש להפסד ממונו משום שנאמר וימינם ימין שקר, ואיכא למגזר אי לא שרית ליה פחות מארבע אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
ואם יש עמו נכרי יהיב ליה ולא אחמור, מאי טעמא, חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. ומוקים בגמרא דכשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. פירוש שאם לא יעשה כן הויא עקירה והנחה על ידי בהמתו וחייב משום מחמר, דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה הוי אומר זה מחמר. חמור וחרש שוטה וקטן, על חמור מנח ליה. מאי טעמא הני אדם חמור לאו אדם. חרש ושוטה, לשוטה יהיב ליה. שוטה וקטן לשוטה יהיב ליה. חרש וקטן, יהיב ליה למאן דבעי.
<h2>דף קנג:</h2>
אין עמו לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה וקטן מאי, עוד אחרת ולא רצו חכמים לגלותה, מוליכה פחות פחות מארבע אמות. היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. ודוקא רץ אבל קלי קלי לא, מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למעבד עקירה והנחה. וכי תימא סוף סוף כי מטי לביתיה אי אפשר דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, זריק ליה כלאחר יד.
<h2>דף קנד:</h2>
היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר החבלים והשקים נופלים אע"פ שמשתברין. ואוקימנא בבולסא, פירוש חתיכות של זכוכית שאינן כלים, ועושין אותן לחלונות, וסופן להחתך לחתיכות קטנות, דליכא פסידא מרובה אם משתבר, ולהפסד מועט שהן הניצוצות הניתזות משבירתן שאינן ראויין לכלום לא חששו. ולפיכך לא התירו להביא כרים וכסתות תחתיהן אע"פ שיכול לשמטן מתחתיו, מפני שיש בו קצת ביטול כלי מהיכנו ויש בו קצת טלטול בדבר שאינו ראוי לטלטל אע"פ ששומט מתחתיו, שהרי אם הניחום מערב שבת אינו יכול לשמט מתחתיו מפני שנעשה בסיס לדבר האסור. ומפני שלא הניחו שם מערב שבת הוא שלא נעשה בסיס לדבר האסור, מכל מקום איכא קצת טלטול בדבר שאינו ראוי לטלטל. אבל להפסד מרובה כגון קרני דאומני חששו והתירו להביא כרים וכסתות תחתיהם בשליפי זוטרי, שיכול לשמטם מתחתיו ואינו מבטל כלי מהיכנו לכל השבת. ואפילו הכי משום הפסד מרובה הוא שהתירו לו, אבל משום הפסד מועט לא התירו לו אע"פ שיכול לשמטן מתחתיו, מפני שיש בו קצת בטול כלי מהיכנו, או שמא יבטלנו לכל השבת. אי נמי מפני שיש בו קצת טלטול בדבר שאינו ראוי לטלטל. ולפיכך לא התירו להטיל כלי לקבל ביצת התרנגולת, כיון דהפסד מועט הוא אע"פ שיכול לשמט כלי מתחתיו. ודייקא נמי דבבולסא מיירי דקתני עששית דומיא דטבל, מה טבל דלא חזי ליה בחול בעוד שהוא טבל, אף עששית דלא חזיא ליה בחול. ודוקא בטבל דחזי ליה בהתרת החבלים והשקים נופלים, אבל מידי דלא חזי ליה הא אמרת בפרק כירה [מ"ב ע"ב], נשברה לו חבית של טבל מביא כלי ומניח תחתיה, ופרישנא התם דליכא משום ביטול כלי מהיכנו דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. ומיהו כל זמן שלא תקנו אינו ראוי לטלטלו בפני עצמו, כדתנן בפרק מפנין [קכ"ו ע"ב] אבל לא את הטבל. השלמה עד כאן.
היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית, כגון קרני דאומני דאסור לטלטלן משום דלא חזיאן. מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקים נופלין. ודוקא בשליפי זוטרי, דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו ולא מבטל כלי מהיכנו. מהא שמעינן דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת. ואע"ג דבפרק מפנין אמרינן בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה [עלתה], מאי טעמא מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. יש לומר דשאני התם דלא אפשר אלא בהכי, אבל הכא יכול להציל בהמתו מצער שיתיר החבלים והשקין נופלין, ומשום הפסד ממון דכלי זכוכית לא שרינן בטול כלי מהיכנו בידים. השלמה. היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיה ומסלקן לצד אחד והוא נופל מאיליו.
<h2>דף קנה.</h2>
אסור להשתמש בבעלי חיים, וצדדין אסורין, צדי צדדין מותרין. פירוש צדדין, כגון שיסמוך בצדה של בהמה. צדי צדדין, כגון שהמרדעת על גבי החמור וישתמש במרדעת כנגד צדי הבהמה. וכתב רבינו בהשלמה כיון דקיימא לן צדדין אסורין צדי צדדין מותרין, אם נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה אסור להשתמש [ביתד] ומותר להשתמש בכלכלה. ותמיהא לי הא מילתא, דכיון דתשמישתיה בהכי, היתד באילן הוי כאוכף בבהמה, והכלכלה שתולה ביתד, כיון שהיא נסמכת בגוף האילן הוי כאילו הניח דבר אחר על גבי האוכף וישתמש או ירכוב עליו. ומרש"י נראה שיטת לשונו דהיכא דאורחיה בהכי אסור.
מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה אבל לא מפספסין, ומפספסין את הכיפין וכל שכן שמתירין. אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר. מאי טעמא, שוויי אוכלא משוינן, מטרח באוכלא לא טרחינן. פירוש פקיעין תרין, כלומר שיש בהן שני קשורין. זירין תלתא יש בו שלשה קשורין, אחד לכל ראש וראש ואחד באמצע. כיפין, כפי דארזי, הן ענפי האילנות כשהן לחין, ומסתמא להסיק עומדין ואין דרך בהמה לאכלן אלא אם כן כשהן מותרין ומפוספסין, כלומר שמוללין אותן ומחתכין בידו שיהיו יותר נוח לבהמה לאכלם. ובעודם קשורין אינן ראויין כלל למאכל בהמה. נמצא שהתרתן הוא שוויי אוכלא וטירחא אסור ותימה מה שכתב בזה הר"ם פרק כ"א. אין מרסקין לא את השחת ולא את החירובין לפני הבהמה בין דקה בין גסה.
<h2>דף קנה:</h2>
אין אובסין את הגמל. פירשו בגמרא אין עושין לו אבוס בתוך מעיה. ולא דורסין אבל מלעיטין. פירוש דורסין, שדורס לה בתוך גרונה את השעורים. ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין. אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותן. ואיזו היא המראה ואיזו היא הלעטה, המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת, הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן. ומהלקטין לתרנגולים, פירוש דספי ליה בידיה ובולע מעצמו. אבל אין נותן בפיו עד מקום שאינו יכול להחזיר. ואין צריך לומר שמלקיטין, פירוש נותן לפניו והוא לוקט מאיליו. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עליה ואין צריך לומר שאין מהלקטין. מאי טעמא תרנגולין מזונותן עליך, יוני שובך ויוני עליה אין מזונותן עליך. כיוצא בו נותנין מזונות לפני הכלב ואין נותנין מזונות לפני החזיר, שזה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך. נותנין מים על גבי מורסן, אבל לא גובלין, פירוש כדרכו, אבל על ידי שנוי מותר, כמו שנבאר לקמן. אין נותנין מים לפני יונים שבשובך ולפני דבורים. אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסאות. גובלין את הקלי דגבול דקלי כנתינת מים בקמח דמי, ולא חיישינן לנתינת מים, והני מילי הוא דמשני. היכי משני על יד על יד, פירוש מעט מעט.
<h2>דף קנו.</h2>
בוחשין את השתות בשבת, ושותין זיתום המצרי ואפילו הרבה. ודוקא ברכה, אבל בעבה לא. ורכה נמי הוא דמשני. היכי משני. בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ. שתית הוא קמח מתבואה שנתיבשה כשהיא קלויה בתנור, ומערבין אותה בחומץ עם מים קצת. ואפילו מאן דאסר לגבל בקמח קלי, התם מיירי בלישה עבה דדמיא לשאר לישה, אבל הכא דרכה היא הרבה מותר. ולהכי אמר לשון בוחשין ולא אמר גובלין. ובהשלמה אפילו בעבה מותר על ידי שנוי, ולא מסתבר כדברי הרי"ף שאסר בעבה. גובלין את המורסן ולא מוספין, פירוש שנותנו במקום שאינה יכולה להחזיר. ודלא לקיט בלישניה מלקטין יתיה. ודוקא במקום שיכולה להחזיר. והני מילי דגובלין, הוא דמשני. היכי משני, שתי וערב, כלומר מוליך בו התרווד שתי וערב אבל אינו ממרס בידו אף לא מסבב את התרווד, וכן כתב הר"ם פרק כ"א. ואי לא מערב שפיר מנערו מכלי לכלי אחר, ואפילו כור ואפילו כוריים. מותר לפרק, פירוש מתוך כלי שלפני בהמה זו לתת לפני חברתה.
<h2>דף קנו:</h2>
מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. ואפילו לא נתנבלה מערב שבת. ובשבת לית לן מוקצה, ואפילו מוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו נר ישן. לבד ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותה שבת, ומוקצה מחמת חסרון כיס דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. ובפרק כירה ביארנו בזה יותר.
<h2>דף קנז.</h2>
ומפירין נדרים בשבת, בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה, הויא הפרתו הפרה, דתניא אישה הפרם וי"י יסלח לה, במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין ומטמאה למתים. וכשמגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, מה מי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, המתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ואיתא להאי תוספתא בסוף גמרא דמסכת קידושין [פ"א ע"ב]. ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת, ואפילו היה לו פנאי מבעוד יום, דקיימא לן הלכתא נשאלין לנדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפילו אפשר להם מבעוד יום. פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. מעשה בימי אביו של ר' יצחק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקוה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח [טפח]. פירוש קשרו את המקדה שהיא רחבה בגמי לידע אם תכנס [הטומאה] בסדק הגיגית. ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.
<h2>דף קנז:</h2>
עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר בר חנה דיתיב באוונא דמיא, פירוש גיגית מלאה מים, וקא משח ליה, אמר ליה אימר דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור. אמר ליה מתעסק בעלמא אנא פירוש מתעסק, שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא.
